בכל מאבק חברתי או פוליטי מתחברים כוחות שונים כנגד יריב משותף. בדרך כלל ההתחברויות הללו מחזיקות מעמד עד סיומה של המהפכה, ואז מתחילים לאכול אחד את השני. פרשת השבוע נותנת לנו הזדמנות להציץ לסיפור מרד, המורכב מקואליציה מגוונת ומסובכת.
פרשת קרח נמצאת באזור דמדומים של ספר במדבר. מראשית הספר ועד אליה עוברים 15 פרקים שכולם מתמקדים בחוויית השנה השנייה במדבר, עד לחטא המרגלים. הסיור המכין של המרגלים לארץ הוליד את מורך הלב, וממנו באה התוצאה של דור אבוד – 40 שנה עד מוות במדבר. פרשת חקת (הפרשה הבאה) כבר נמצאת בסיום הנדודים, לקראת הכניסה לארץ. בין זה לזה מתרחשת הסצינה של פרשת קרח: ערעור על מנהיגותם של משה ואהרן. אין לנו שום אינדיקציה המאפשרת לשים את האצבע על נקודת הזמן שאירוע זה מתרחש: מיד בראשית 40 שנות מדבר או בסוף התקופה. אבל באמת אין זה משנה. התלונה יכולה להתרחש בכל זמן, במדבר או בארץ, ללא שום קשר לדור כזה או אחר. ננסה לערוך הכרות עם המורדים, על האינטרסים השונים שלהם:
וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן:
שלשה אישים חוברים יחד להנהגת המרד: הראשון - קרח עצמו בן שבט לוי, מהסביבה הקרובה למשה ואהרן. זה "מריח" לא טוב. יש איזו תחושה שמסתובב כאן אדם עם תחושת קיפוח, שרואה את בני שבטו ממלאים תפקידים בהנהגה ולא זורקים לו
| הפרשה הקודמת - שלח לך |
|
| היאוש ועונשו / בני לאו |
|
כמו ילד מלא חרטה, נחושה נבחרת מבני ישראל לקחת אחריות ולתקן את חרפת המרגלים. משה יודע שהגזירה האלהית היא סופית. ומה ביאליק חושב על זה? |
| לטור המלא |
|
|
|
שום עצם. אל קרח נלווים זוג מפגינים מקצועיים: דתן ואבירם. הזוג הזה מתגלגל בשולי האופוזיציה כבר ממצרים. כשמשה יצא (עדיין בתור נסיך מצרים) מהארמון והתוודע אל העבדות של בני-ישראל, התגלתה לפניו התמונה הבאה (שמות פרק ב פסוק יג): "וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ". לפי המסורת, שני הניצים היו דתן ואבירם. המסורת הזו נסמכת על המילה "ניצים". בהמשכו של ספר במדבר נאמר על דתן ואבירם (פרק כו, ט): "הוּא דָתָן וַאֲבִירָם קְרִיאֵי הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל ה'" - התואר שלהם הוא "ניצים". הם שני עברים ניצים ביחס לעצמם, ביחס למשה ואהרן או ביחס לאדון העולם. הכתובת להפגנה ולמרידה כל פעם מתחלפת; הסגנון נשאר אותו סגנון.
השלישי שמצטרף לחבורת המורדים הוא און בן פלת משבט ראובן. אין לנו מושג מיהו ומה רצונו. הוא נראה כמו הטיפוס הנגרר, שמוצא טעם בעצם המאבק. חכמים דרשו את שמו: "און - שכל ימיו באנינות". אנינות במובן של אבלות - טיפוס רואה שחורות, שאינו מסוגל להסתכל בעין טובה למציאות. הוא אפילו לא בורג במערכת. המורדים מזכירים אותו כי זה עושה רושם כמותי. כשהקב"ה מתחשבן עם כל המורדים - לא סופרים אותו בכלל.
וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם: וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה':
אינה דומה ההתנצחות של דתן ואבירם לתלונתם של אנשי הקבוצה השניה, נשיאי העדה. התלונה שלהם מאוד רצינית. הם רואים במו עיניהם משפחה מיוחסת הנוטלת את כל תפקידי ההנהגה, גם המדיניים (משה) וגם הדתיים (אהרן). הטענה של הנהגת העם כלפי משה ואהרן היא "רב לכם" – מספיק, הגזמתם: "הרבה יותר מדאי לקחתם לעצמכם גדולה" (לשון רש"י). התחושה הטבעית של מנהיגי העם היא שלא נכון לחבר את כל מנגנוני השלטון ולהניחם בתוך יד אחת. זה מזמין קלקולים או לפחות ריכוזיות שמועדת לשחיתות.
הטענה של הנהגת העם מופיעה לאורך כל ההיסטוריה של עם ישראל, ודווקא מקובלת כטענה לגיטימית וצודקת. בדרך כלל היו אלו חכמים שיצאו כנגד השלטון שניסה לרכז סמכויות. הדוגמה הבולטת ביותר היא מימי החשמונאים. כבר בספר מקבים א יש ביקורת על נטילת כתר מלכות על-ידי זרעו של אהרן. אמנם שם (ח יד) אנו מוצאים זאת בדרך של שבח לשלטון החשמונאי, שלא השתמש בשלטון מונרכי: "אף לא אחד מהם נטל כתר או לבוש ארגמן על מנת להתפאר". אך כבר עמדו חוקרי הספר על כך שיש כאן עמדה פרו-חשמונאית, המביעה יחס יסודי בנוגע לשלילת נטילת כתר מלכות על-ידם. כשיוחנן הורקנוס הכתיר עצמו למלך, בנוסף לכתר הכהונה שהיה לראשו, יצאו נגדו החכמים. במסורת התלמודית (בבלי קידושין) החליפו את הביקורת והיפנו אותה כלפי ינאי המלך, והטענה כלפיו היא: "רב לך כתר מלכות, הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן". כאילו אומרים חכמים לחשמונאים: לא אכפת לנו באיזו סמכות תבחרו - כהונה או מלכות - אך לא את שני הכתרים גם יחד; לכזה ריכוז סמכויות לא ניתן יד.
קריאה זהירה בפסוקי התורה, המתארים את תגובת משה למרד, מלמדת שהוא אכן ידע להפריד בין המורדים לשם אגו לבין המורדים מתוך
טענה רצינית ועניינית. הוא מפריד בין שתי הקבוצות באופן חריף. לקבוצת המורדים האידיאולוגית הוא מציע מבחן, שבו ההכרעה תהיה על-ידי האל עצמו. מה שאומר שהוא מבין את טענתם, אך מוסר את הדין לשמיים. לקבוצת המורדים הניצית הוא פונה ומציע שיחת שלום. הם מסרבים לכל פניה ומכניסים לתוך דבריהם גם גידופים על ארץ ישראל, בנוסף להשמצות האחרות. מכאן והלאה ייאבק משה בנפרד עם שתי הקבוצות וינסה להתמודד עם כל אחת בדרכה. אלא שכדרכם של מאבקים, ההפרדה כמעט בלתי אפשרית. האידיאולוגיה תמיד מתערבת באינטרסים. בעלי מניעים טהורים נסחפים אחרי אנשים מושחתים, והתוצאה, כמעט תמיד, שריפה גדולה שאוכלת את כולם: את המורדים, את המנהיגות ובעיקר את העם.
הרב ד"ר בנימין לאו, ראש קהילת רמב"ן
ובית המדרש בבית מורשה בירושלים
