למה ההתרגשות מהעוני לא מזיזה לי
כשמומחים התריעו ועוד היה אפשר להציל, אתם, שרינו אורחי כנס קיסריה, קיצצתם והחמרתם. ברוכים הבאים למציאות
בא שר האוצר הירשזון, ובאמצעות כמה מילים פיצל את "פורום קיסריה", הכנס הכלכלי השנתי של "המכון הישראלי לדמוקרטיה". לפני ההתוודות הפומבית שלו
(שהוגדרה תחילה כ"ניסיון לפגוע בי ובמשפחתי" ותורגמה אחר-כך ל"ניסיון לחדור לחשבון הבנק בניו-יורק"), נושא הדיונים היה עוני; אחרי, הנושא היה הירשזון. לפני ההתוודות, שאין דומה לה בחומרתה באף משטר דמוקרטי זולת, אולי, רפובליקות לטינו-אמריקניות, משתתפי ה"פורום" ניסו לפתור את שאלת האי-שוויון; אחריה, הם ניסו לפתור את שאלת הירשזון.
כיום מהעוני, הצביעו אז כחברי-כנסת בעד הקיצוצים, בעד החיתוכים, בעד ההקפאות. ובכירי קהילת העסקים, ששפכו השבוע דמעות תנין על העוני במלון ריג'נסי בירושלים, נאנחו תחת עומס האמירה "אין ברירה" ומחאו כפיים לשמש העולה של "המדיניות הכלכלית החדשה". ואיפה הייתם, בכייני העוני דגם 2006, כשהתחילה "מהפכת נתניהו" במארס 2003? מה עשיתם כשהמוסד לביטוח לאומי פרסם הערכות מדויקות וקודרות על ההשלכות של הקיצוצים בתקציבי הרווחה על העוני בשנים הבאות? טמנתם ראש בחול ולא העזתם להוציא מילת בקורת.
על דיוני העוני עצמם אפשר לומר שהיו גם מעמיקים וגם מאוחרים. מאוד מאוחרים. כעת העוני באופנה, וחמים ונעים לזרום עם האופנה. כעת פטפוטי העוני נשמעים בבתי-קפה, בסלונים של יום שישי ובכל כינוס המכבד את עצמו; אז הבה נשמיע גם אנחנו את קולנו במקהלה. עגלת ה"מאבק בעוני" דוהרת, אז נקפוץ עליה בטרם תיעלם לנו בסיבוב. פתאום נתגלה לשרים ולראשי ממשלה ולצמרת שבצמרת של המשק הישראלי, ש"יש המון מצוקה בישראל". ועל זה אפשר רק לומר, סליחה, מכובדי, איפה הייתם עד עכשיו?!
איפה הייתם כשב-1999 שלחה קבוצה של פרופסורים, ביניהם חיים בן-שחר ואלחנן הלפמן, מסמך אזעקה לראש הממשלה אהוד ברק, והזהירה מפני הזינוק הנוראי בעוני? איפה הייתם כשפרופ' הלפמן, חתן פרס ישראל בכלכלה, העיר כי "ישראל עומדת על סף פיצוץ חברתי, אם לא תשונה המדיניות הציבורית כדי לצמצם את העוני"? איפה הייתם? מאז, מיותר לציין, העוני בכללותו גדל ב-40% ובקרב הילדים ב-50%. אבל למה נרחיק לכת עד 1999?
איפה הייתם לפני ארבע שנים, כאשר במהלך 2002 אישרה הממשלה את הצעת התקציב האנטי-חברתית? השרים, שמזדעזעים
תעודת עניות
ראשונים במערב
ynet
דו"ח לקראת פורום קיסריה קובע: שיעור המשפחות העניות בישראל הגיע בשנת 2004 לכ-18%, יותר מכל ארץ מערבית אחרת
לפני שנתיים, לקראת "כנס קיסריה" ה-12 וגם אחריו, כתבתי: "שיעור גבוה מאוד של עניים מציב את ישראל באחד המקומות הראשונים, ואפשר שאף במקום הראשון ממש, במדרג העוני של המדינות המפותחות. רק שלרוב עניי ישראל יש תכונה מיוחדת: הם שקופים, או ליתר דיוק הם נעלמים מעינינו... המאבק בעוני בישראל לא יתקדם ולו בסנטימטר אם לא ילווה בתיקון מהותי של רשת הביטחון הסוציאלי בישראל". על סמך שיחות עם אנשי בנק ישראל והמוסד לביטוח לאומי, הוספתי: "בשלוש השנים האחרונות נהרסו בשיטתיות המוסדות, ההסדרים והמערכים של מדינת הרווחה הישראלית. במקרים רבים מאוד, התוצאה הייתה הידרדרות מצמרת לתחתית. בחוסר מידתיות משווע ננקטו צעדים שכופפו את המקל לקצהו ההפוך".
ומה קרה? כלום לא קרה. כשעדיין אפשר היה להציל מאות אלפי אזרחים שחיו על סף העוני מלהידרדר לתוכו, ולעשות זאת במחיר ציבורי יחסית סביר, דעת הקהל הפוליטית-כלכלית הפגינה אדישות ושביעות רצון עצמית. הלא הבורסה פרחה והיו גם "רפורמות", לא? אז מה הוא מבלבל לנו את המוח עם ה"עוני"? עכשיו הם עצמם מגלים את העוני. עכשיו? ברוכים הבאים למדבר של המציאות.
אז סלחו לי, אבל ההתרגשות מהעוני בישראל ב-2006, בערך שבע שנים אחרי שאנשי אקדמיה ומעשה ניסו בלא הצלחה להעמידו בראש סדר היום הכלכלי-חברתי, שבע שנים שבהן העוני התרחב ללא הפסקה וללא הפוגה - ממש לא מזיזה לי. אני מסרב בתוקף להתרגש מעוד דו"ח של עוד ועדה של עוד מומחים. אני צוחק בעצב כשמישהו אומר: הו, עכשיו יש לנו נתונים מסודרים על העוני.. מה השטויות הללו? כל נתוני המפתח על העוני שהונחו בפני "פורום קיסריה" השנה כבר פורסמו לפני כן על-ידי המוסד לביטוח לאומי, בנק ישראל, המכון למחקר כלכלי וחברתי ועוד ועוד. שפע של מחקרים על העוני, שרק צריך היה להושיט את היד ולגעת בהם; להתאמץ טיפה להבינם, ועוד טיפה להפנימם. אבל היד הייתה עצלה, והמאמץ של דעת הקהל הכלכלית הופנה לשאלה הרת הגורל, מי יפיץ ואיך את אגרות החוב הממשלתיות.
בין 2002 להיום התרחב העוני בעוד 20 אחוזים. העניים שילמו את המחיר הכלכלי של האינתיפאדה ואת המחיר הכלכלי של ניצחוננו בה. ועכשיו העוני עבר את שיאו. השינויים בקצבאות, שעוד התחיל בהם נתניהו והמשיכו אולמרט והירשזון, התוספת לשכר המינימום ולגמלת הזקנה, יגרמו לדו"ח השנתי של 2007 להיראות הרבה יותר טוב. ישראל תישאר בצמרת העוני היחסי במערב, אבל לא יהיה גידול בהיקפו. תהיה ירידה - ואפילו משמעותית - בתחולת העוני. והעניין שוב ייקבר, כי ב-2007 כולנו כבר נעסוק ב"תוכנית ההתכנסות" ובעלותה הכלכלית הכבדה. אז תסלחו לי שאני ציני ותסלחו לי שהמשיכה היחידה שמעורר אצלי עוד דיון מתוקשר על העוני היא משיכה בכתפיים.
עוד בבלוג של סבר פלוצקר: למי באמת עוזרת הורדת המע"מ?
לפנייה לכתב/ת 
ברוך הבא למציאות. השר הירשזון בכנס קיסריה
צילום: חיים צח
מומלצים
