מה עושה לי את זה בטור דה פראנס

יכול להיות שהטור דה פראנס הוא סוג של מפלט. אולי בריחה למחוזות שאני יודע שהם לא מציאותיים, ולכן מעדיף להיסחף לתוכם ולהדחיק את החיים האפרוריים. אבל זה יכול להיות מדויק עבור כל סוג של ספורט. אז מה יש בתחרות האופניים הזו שהפכה עבורי למגנט, אפילו כשכבר דעכה ההתלהבות שלי מאירועים כמו המונדיאל או גמר ה-NBA? כמה גורמים יחד מרכיבים את החבילה, שהיא עבורי חוויית הספורט המושלמת (בלי אף מילה על סמים).

• לעמוד הטור דה פראנס המיוחד - לחצו כאן

קודם כל - זו הקירבה לספורטאים. נדירים הענפים בהם אפשר לראות כל כך הרבה חומר אנושי חשוף, על השלכותיו. למרות שבימינו הם חייבים להרכיב קסדה לכל אורך הדרך, הרוכבים מוצגים לפני מצלמות הטלוויזיה ללא מסיכות, ואפשר לחזות ברגעי אושר עילאיים, כמו גם בתאונות מחרידות ומעוררות רחמים, באופן בלתי אמצעי. פניהם של המתחרים מספרים על המאמץ העילאי, הסבל הנוראי, בקור, בגשם ובשרב, במשך שעות. זו תמצית אפקט ההזדהות.

הצבע והנופים. חלק בלתי נפרד מהחוויה (צילום: רויטרס)

גם לאצילות, למסורת ולרוח הספורט יש משקל לא קטן במשיכה לטור. יחד עם הקרבה, האלופים הגדולים תמיד הקרינו משהו מיוחד ואלוהי, מעבר ליכולות הספורטיביות הפנומנליות. לצד יצר התחרותיות ה"קניבלי" שהתבטא אצל הרוכב הגדול בהיסטוריה ככל הנראה, אדי מרקס, הכבוד ליריב הוא ערך עליון. לחזות בארמסטרונג ואולריך ממתינים זה לזה לאחר נפילות, ב'טורים' הבלתי נשכחים של תחילת העשור, היה מחזה מרהיב. האתיקה הבלתי כתובה מדגישה את היחס האצילי וההוגן, והמסורת הענפה רק מדגישה זאת.

הדינמיקה גם היא ממכרת. נכון, בעשרות שעות הצפייה בטור יש אחוזים בודדים בהם באמת קורה משהו משמעותי לגבי הדירוג הכללי. תגידו שזה משעמם, אבל בכל דקה יש מאבק טקטי שקשור למשהו במירוץ - קבוצה שרוצה לשמור על מעמדה בקדמת הדבוקה, רוכב בודד שמנסה לפרוץ, מיקום לקראת נקודת מיאוץ ועוד ועוד. קרב המוחות הזה מורכב הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב, וגם מוביל לאפשרות אינסופית כמעט לפרשנות. גן עדן עבור מפריח הספקולציות מהכורסא.

הקהל תמיד יצירתי (צילום: איי פי)

אם בכדורגל או כדורסל האריזה של השידור משליכה על כחצי ממידת ההנאה, באופניים מדובר לטעמי על קרוב ל-80 אחוזים. הצילום הופך מרהיב, מחכים ויעיל משנה לשנה, אבל זה ממש לא הכל. שדרני ופרשני 'יורוספורט' הדביקו אותי למסך מהשנייה הראשונה, וגם בקטעים מישוריים ו'לא חשובים', אני מפחד להחמיץ את השיחות ביניהם. הדיונים יכולים להיגרר לנושאים כמו מעמד האשה בלפלנד, אלא שהכל נעשה עם כל כך הרבה אהבה לספורט, כך שזה ממש לא משנה. תנו להם לשדר דוקים, ואני שם.

וזה נמשך בזכות הצבע. תראו לי עוד אירוע ספורט צבעוני כל כך, שמעניק עושר אינסופי ומביא את קרנית העין לערפול חושים. החולצות הן רק ההתחלה, כל פריט (במיוחד אצל האיטלקים) מעוצב לעילא. ואי אפשר בלי הנופים הנשקפים מהמצלמות שעל גבי האופנועים והמסוקים, ומעל כולם - הקהל. מיליוני האירופים שיוצאים לשדות ולהרים תמיד מצליחים להפתיע, ובקטעי הטיפוס הרציניים הים האנושי הוא פשוט מחזה מרגש.

צבע מענג חושים (צילום: איי אף פי)

ואחרון חביב -  לאנס ארמסטרונג. בתור ילד שהלך שבי אחרי מכבי תל אביב הדורסנית, נסחפתי גם עם הקאמבק המופלא והשליטה הבלתי מעורערת של LA בצהוב.

 מעבר לסיפור הסרטן, ממש לא סבלתי מהיעדר התחרותיות בכמה מהשנים האחרונות, וככל שהדומיננטיות של לאנס התחזקה, העניין שלי רק התגבר. אין עוד מלבדו.

אז זו הדוגמה הפרטית. אבל כמעט כל מי שבאמת אוהב ספורט ימצא את סיבותיו הוא להיכנס בכל הכוח לעניין בשלושת השבועות הללו, ולבלות את אחרי הצהריים מול המסך. בשבת זה מתחיל, ההתמכרות מומלצת.