מסע בין פולנים

מחול / מזרניזם

כדי לייצר טקסט על העבודות של רמי באר ולהקת המחול הקיבוצית צריך להיות מדויקת במיוחד. מה לעשות, אם כך, שהדבר היחיד שתקוע לך עכשיו בראש זה דווקא דימוי של מזרן. לא, לא הכינוי ההוא מהתיכון, אלא מזרן במובן הכי מילולי של המילה. מזרן ממולא בספוג. מזרן, שהוא האובייקט המככב ב"אקשן U", העבודה החדשה של הלהקה, שנתפרה בהשראת קטעים או מחלקים שנראו כבר בעבודות קודמות כמו "שומר מסך", "פורומן מאגנום" ו"פרפרים". יש בה הרבה רקדנים צעירים, סגנונות ריקוד והמצאות ויזואליות שמוציאות את הקהל מדעתו, במובן החיובי של השגעת. אז איך זה שבשורה התחתונה הכל מעצבן, מעצבן ומעצבן?

באר, אבחני בידענות, הוא סוריאליסט. כיוצר מצליח שעובד הרבה מאוד שנים, מה שנשלף לו מהכובע הוא ניסיון להמחיש את החלום, את הפנטזיה, את התת-מודע והעל-מציאות. גם רנה מגריט היה סוריאליסט. גם הוא ניסה להמחיש את כל אלה. אז מה ההבדל ביניהם? מגריט השתייך לקבוצה אוונגרדית שפעלה בתחילת המאה ה-20. היא נחשבה לפורצת דרך. היא אפילו נתפסה כמאיימת על סדרי החברה, על האופן שבו אנחנו מסתכלים על החיים. באר, לעומת זאת, חי במאה ה-21. הוא לא מערער אף אחד. הוא לא מאיים. בעינייך הוא טוב אפילו לדודה ולדוד. בשבילך, לעומת זאת, הוא לא כל כך טוב.

נכון, את מתנשאת וחמוצה ויש לך ריח רע מהפה. רק מה לעשות, את חושבת שהקיבוצית מתפקדת על תקן בידור - מרהיב, אסתטי, לעיתים גרנדיוזי, יצירתי, חכם - אבל בידור. לגעת בעצב חשוף של מישהו היא עוד לא נגעה. בעצם אולי כן: יש במופע שני קטעים מרגשים במיוחד שמציגים דואטים בין רקדנים לרקדניות. במגע ביניהם יש משהו אינטימי מאוד, אנטי-אסתטי, מיני ומיוזע. צריך לעבור הרבה מזרנים כדי להגיע לרגעים האלה, אבל את מאמינה שהם שווים את כל המזרנים שהיו ויבואו.

מילות מפתח: אוונגרד, ויזואלי, עצב חשוף, אנטי אסתטי, נתיבה בן יהודה

"אקשן U" מאת רמי באר, להקת המחול הקיבוצית, ברחבי הארץ במהלך 2006, טל' לפרטים: 09-9551051

יצירות שבמרכזן עומדת חוויה מכוננת מבית הספר התיכון עושות לך בדרך כלל פריחה. יצירות כאלה, להוציא חריגות, מנסות להתמודד עם שאלות של מקובלות חברתית וקונפורמיזם בצורה מקובלת חברתית וקונפורמית. "טייפ", לעומת זאת, הוא מחזה שטראומת התיכון שעומדת במרכזו לא מפילה אותו בפח.

שלושה חברים נפגשים במוטל מסריח עשר שנים אחרי סיום התיכון. וינס (זהר שטראוס המצוין) הוא עכברוש קטן ומפסידן וסוחר סמים. ג'ון החתיך (אוהד קנולר בהופעה חכמה) הוא יוצר סרטים עצמאי, ואיימי (הילה וידור המהפנטת) היא משפטנית קרייריסטית שבימי התיכון יצאה עם העכברוש וחלמה על החתיך.

אבל אופס. בימי התיכון מישהו גם אנס פה מישהי, וזה לא העכברוש. עכשיו מנסה וינס לעמת את ג'ון עם איימי על הפשע שטואטא מתחת לשטיח, ובעימות מתחוללת תפנית מפתיעה. אחרי כמעט שעה של מתח סוחט רגשות, איימי מחליטה לשכתב את הטראומה ולהצהיר שמעולם לא נאנסה. למה? היא הרי נאנסה. זה ברור. משפט אחד שהיא אומרת, משפט שאפשר לפספס בקלות, חושף כמה היתה פגיעה ומדוכאת בשנים שאחרי האירוע. אז למה? אולי כי זאת הדרך היחידה של איימי להרוויח תחושה של ריבונות, אולי כי הפנמה מלאה של החוויה היתה מפרקת אותה לחתיכות.

בורג מסתובב כעת בראשם של שומעייך, ובצדק. כי אז מה אם זה מורכב? ואז מה אם עבר הרבה זמן? ואז מה אם הוא היה ילד קטן ומבולבל כשזה קרה? מעניין, תאמרי להם, שגם בתוכנייה של ההצגה מדברים המשתתפים על האונס הספציפי של "טייפ" בסלחנות. "אנשים צעירים עושים שטויות", כותב הבמאי ניר ארז. "הזדמנות גדולה לסגור מעגל", חושבת וידור. איך שזה לא יהיה כתוב, ההחלטה של איימי זורקת לפח שנים של עבודה במרכז לנפגעות תקיפה מינית.

ובכל זאת טוב שהמחזאי סטיבן בלבר החליט לסיים את המחזה כך, במקום פעור ומלא שאלות. מה שכן, היית שמחה לשאול את בלבר עצמו מה הוא היה עושה אם זאת היתה הבת שלו.

מילות מפתח: קונפורמיזם, שכתוב, הפנמה, ריבונות, קיבוץ שומרת

"טייפ", מאת סטיבן בלבר, בימוי: ניר ארז, משתתפים: הילה וידור, זוהר שטראוס, אוהד קנולר, תיאטרון הבימה במהלך 2006, טל' לפרטים: 03-5266666

אופרה עד סוף החודש / תככנותיזם

כמו מיסיונרית אוונגליסטית, גם את מנסה לגמול את חברותייך מערוץ "ויוה". רוצות פיתוי, בגידה, רצח, סקס וקנוניות? עזבו אתכן מנטליה אוריירו ולכו על יוליוס קיסר, קליאופטרה, תלמי וקורנליה. כל המוצ'אצ'וס בערוץ קטנים על החבורה הזאת, שלפני הרבה שנים אפילו חיה ממש לא רחוק.

"יוליוס קיסר במצרים" היא אחת מאינספור האופרות שכתב פרידריך הנדל על יושבי המזרח התיכון. קיסר מגיע למצרים אחרי שהביס את פומפיי, ומקבל מתלמי מתנת ברוכים הבאים מושקעת: את ראשו של פומפיי. קליאופטרה מנסה לנצל את קיסר כדי להדיח את תלמי, אבל מוצאת את עצמה בכלא בזמן שקיסר בורח ממצרים. לא לדאוג, זה נגמר בטוב. הרעים אוכלים חרא, הטובה שולתתתת!!1 וכל התככים, הרעלים, האינטריגות, וההתחרמנויות האלה מבוצעים בסופרן, אלט ובס. כן, ככה זה באופרה.

אגב, "יוליוס קיסר במצרים" היא האופרה האחרונה של עונת 2006, ונראה שזאת ההזדמנות להוריד את העיניים מהסתימה הבוהקת בפיה של הכוכבת הראשית, שמנצנצת בשעה שהיא מבצעת אריה מרגשת, ולהביט על הקהל סביבך כדי לשתף את סובבייך בכמה אבחנות סוציו-אקונומיות מועילות.

דבר מאוד לא אלגנטי קורה כשמכניסים אלף פולנים לאולם גדול וסוגרים את הדלת. במקום לשטוף את העיניים בשלל פרוות ותכשיטים, יש סיכוי סביר יותר לשמוע ויכוח קולני על כיסא או לצפות בנהירה מאסיבית לכיוון היציאה - שנייה אחרי שהסולנית, בתפקיד הגיבורה הטרגית, נופחת את נשמתה בסוף המופע ועדיין שרועה על הרצפה.

לדעתך, האופרה הישראלית יכולה לשמש שיעור בענווה לכל אשכנזי, ולהזכיר לו את העובדה המצערת שסביו הגיעו בעצם מהצד הלא נכון של אירופה. מצד שני, היא יכולה לשמש שיעור בגאווה על הישגיה הגדולים, ולקוות לבונבוניירות בעונה הבאה.

מילות מפתח: אינטריגות, סופרן, אלט, בס, דרכון אירופי

"יוליוס קיסר במצרים", מאת פרידריך הנדל, המשכן לאמנויות הבמה תל אביב, עד סוף יוני 2006