יש להכיר בכך, שהתאמתו אזהרותיהם של מתנגדי ההתנתקות מעזה. היא לא הפחיתה את עוצמת העימות, ובעל כורחנו אנו נאלצים לשלוח את הצבא אל המקומות שנטש.
מבעד למבואותיה הפרוצים של הרצועה הוברחו כמויות עצומות של נשק, וכפי שלמדנו בליל שלשום, גם השתפר כושרם המבצעי של אנשי הטרור. הגדר בלמה מאות ניסיונות לחדור מבעדה, אבל היא אינה מבטיחה שקט. הקסאמים חולפים מעליה ומחבלים מסוגלים לחתור מתחתיה.
חמור מזה, הפלסטינים לא השתמשו בחירותם היחסית כדי להשתקם. השטח שבו שכנו הישובים היהודיים - כחמישית משטחה של הרצועה ובו חממות שיכלו לשמש לרווחתם של התושבים - אינו מעובד. דבר לא נבנה על ההריסות חוץ מאשר מחנות אימונים למחבלים. החברה הפלסטינית לא עמדה במבחן האוטונומיה שניתנה לה, והיא שסועה, פרועה ולוחמנית כאשר הייתה.
אין טעם להיתלות בתקווה כי משהו יצמח מאבו-מאזן. שום מחווה לא תסייע לו. האיש הטוב הזה אינו מסוגל להתגבר על הזרמים העזים הגורפים את הפלסטינים לאבדון. כדאי לדבר איתו, כדי שמדינות המערב ירשמו לפניהם כי דיברנו, אבל השאלות הדוחקות העומדות לפנינו אינן מדיניות אלא צבאיות: מה לעשות כדי לצמצמם את הפיגועים.
ניסינו חיסולים ממוקדים מן האוויר, פעולות של יחידות קומנדו, מטחי תותחים לשטחים דלילי אוכלוסייה ומצור כלכלי, וכל אלה לא
היטיבו את שנת הלילה של ילדי שדרות. קרב הרגע שבו ניאלץ ליישם את מה שהבטחנו לעשות כאשר פינינו את עזה: אבוי לכם אם ההתנכלויות יימשכו לאחר שפטרנו אתכם מעול הכיבוש. מעתה נעשה מה שעושות מדינות, כאשר מופצץ שטחן הריבוני. הן משיבות בירי למקור הירי, יהיה אשר יהיה.
איום בטקטיקה הזאת הוא גם הדרך להתמקח על גורלו של החייל החטוף. לא החלפתו במחבלים כלואים, אלא לקיחת חייהם של שולחי המחבלים, מסתירי המחבלים ותועמלניהם של ארגוני החבלה.
