גדולתו של הסמול טוק

שלי ניידיץ יצאה לטיול באוסטרליה וניו-זילנד וגילתה שיותר משזה טיול של נופים, זה טיול של אנשים. אנשים שמשותף להם הרצון למשהו אחר - להיות מישהו אחר, לעשות משהו אחר, להמצא במקום אחר. יומן מסע, פרק שלישי. לחצו כאן לקריאת הפרק הראשון  והפרק השני

"זה לא סתם גייזר", אמרה נהגת האוטובוס, שהיא גם המדריכה, הגזברית ומוזגת הקפה, "זה גייזר שמתפרץ בכל בוקר ב-10:15 בדיוק". אני ברוטורואה, ניו זילנד, בדרך לגייזר Lady Knox במסגרת סיור מודרך ב-Wai-O-Tapu, אזור הפלאים התרמיים. "בואו נזדרז! שלא נפספס את ההתפרצות שלו!", המשיכה הגברת עם ה"בילד אפ" המטורף. נפעמים מהטבע נכנסנו לאתר. הסתבר שלא היינו היחידים. עשרות קבוצות מטיילים ישבו על מדרגות עץ סביב גבעת בזלת שבראשה לוע קטן וחיכו.

ב-10:13 הגיח משום-מקום בחור אנרגטי עם מיקרופון מדונה ומשקפי שמש ופתח בנאום קופצני א-לה קלאב-מד: "שלום חברים ותודה שהגעתם ל- Lady Knox, הגייזר שמתפרץ בכל בוקר ב-10:15. אתם בשורות הראשונות - אתם עלולים להירטב, ראו הוזהרתם. ועכשיו, תרשו לי להיות נחמד ולעזור קצת לאמא טבע". הוא הוציא גוש שחור והכניס אותו ללוע, שתוך עשרים שניות החל לפלוט לבה בכמויות, עד שהגייזר הזדקר

במלוא אונו. "רואים?", אמר הרשג"ד המרקד, "קצת פחמן והעניינים מסתדרים". אכן, הפלא השמיני. יצאנו מרומים עד זועמים - שנים הם עושים את אותו תרגיל פתטי ואף אחד עוד לא תבע אותם על זלזול באינטליגנציה?

משם המשכנו לבריכות בוץ מבעבעות ברותחין ולסיום טיילנו בין בריכות מינרלים בצבעים מרהיבים: "בריכת השמפניה" היפהפייה, "בריכת השטן" הבוהקת מצהוב, בריכות גופרית ריחניות, ומינרלים צבעוניים מוצקים שנותרו אחרי התאיידות הנוזלים.

קרציות יש בכל מקום

מאוחר יותר, בחזרה באכסניה, חיכיתי בבר בזמן שהבגדים שלי בילו במכבסה. לא עברו שתי דקות וניגש אלי בחור חייכן עם זקנקן בלונדיני וכובע בייסבול. "שמעתי אותך קודם מבררת בקבלה על הראפטינג", הוא אמר במבטא אמריקאי. "נכון", הודיתי. "רציתי להגיד לך שעשיתי אתמול וזה ממש נחמד". טוב. "אני ווסלי וזה ליין, חבר שלי", הוא הצביע על מישהו שעמד בצד. הו, תרבות הסמול טוק. מהדברים הקטנים שכל כך חסרים אצלנו. חילופי דברים ידידותיים, שמפחיתים מתחושת הניכור של אנשים זרים בחלל אחד. בארץ, משום מה, יש נטייה לפרש סמול טוק באחת משתי דרכים שליליות: 1. מה הוא מתערב, מישהו שאל אותו? 2. מנסה להתחיל איתי, הקרציה.

אז נכון, בדיעבד הוא באמת ניסה להתחיל איתי (הקרציה) אבל במקום להתפתל שעות עד למציאת שורת מחץ מתחכמת ולצאת יותר טיפש ממה שנכנס, הוא צלח את ההתחלה הקשה באמירה פשוטה על נושא אזוטרי. ראפטינג, למשל. "מאיפה את"? הוא שאל. "מישראל", עניתי. הם סיפרו שהם

ממישיגן, ארה"ב, והזמינו אותי להצטרף אליהם למסעדה. למנה ראשונה הם הנעימו את זמני בבדיחות גסות וכמנה עיקרית הם בחרו בנושא "הוא והיא".

"אז מה הסיפור שלך? את נשואה?" שאל ווסלי בישירות. לא, עניתי, ואתם? "היינו". ווסלי, כולה 27, כבר גרוש שנה והיה נשוי שנתיים. ליין, 29, התגרש לפני שלוש שנים אחרי ארבע שנות נישואין. שניהם רתחו מזעם כשנזכרו ב"אקסית הביצ'ית" (לא אותה אחת) והפנו אצבע מאשימה כלפי המין הנשי כולו, כלומר כלפי. לשניהם היה סיפור דומה: היה טוב, היה כמו שזוגיות צריכה להיות, "אבל אז, יום אחד, פתאום נגמר לה", הם אמרו. "היא באה ואמרה שזה כבר לא זה". כשניסיתי להצדיק את בת מיני ב"קורה שנגמר" הם האשימו אותי בגוף שני רבים: "כולכן רוצות אהבה ואז, כשאתן מקבלות מה שרציתן, אתן זורקות את הכל כי 'נגמר לכן?' מה זה 'נגמר'? אהבה אמיתית לא נגמרת! היא אולי משנה צורה וצריך לטפל בה כמו בפרח, אחרת...". "אחרת היא נובלת", עזרתי להם. "בדיוק!" הם אמרו יחד. הרגשתי אשמה ומיהרתי לסנגר: "ומה אתם עשיתם בשביל זה?" אחרי דקת דומיה ענה לי ווסלי בשקט, כשלחלוחית בעיניו: "כנראה שלא מספיק".

אחר כך הם שאלו "לאיזה קולג' הלכת?" והופתעו לשמוע על חובת השירות הצבאי. כשהבנתי שמדובר בשני ילדי בועה אמריקנים ניצלתי את הבורות לצורך שגרור מסיבי של ישראל כמדינת שלווה ושלום. את החסרונות של מדינתנו דחקתי הצידה ומיד שלפתי את אילת, ראש הנקרה וירושלים. "אבל ראינו ב-CNN...". "עזבו, עזבו, הם סתם מגזימים. ים המלח מכירים? ותל אביב? אין כמוה

בעולם, ואני ראיתי עולם. רק תל אביב, אחח, תאמינו לי, טירוף אחד גדול מסביב לשעון. בטח שאפשר ללכת חופשי ברחובות. בטח שבטוח. עם מאבטח בכל מקום, איך לא יהיה בטוח? אתם חייבים לבוא לבקר פעם. באמת".

הם עשו פרצוף מתרשם, ביקשו מהמלצרית חשבון וקיסמים ושלושתנו נאנחנו בשביעות רצון. "תגידי", שאל אותי ווסלי תוך כדי שהוא מנקה שיירי מזון מהשיניים, "איזה מוסיקה אתם שומעים שם, במצרים?"

כשחזרנו לאכסניה נזכרתי בכביסה. אופס, מאוחר מדי. על מכסה המכונה חיכתה לי שקית ובתוכה הכביסה הנקייה שלי בצירוף פתק: Sorry for putting your stuff away. כן, הדברים הקטנים האלה שכל כך חסרים אצלנו. ניסיתי לדמיין את אותה סיטואציה בארץ הקודש: הבגדים פזורים מסביב וגרפיטי שחור על אחת המכונות: "בפעם הבאה תוציאי את הכביסה בזמן, יא מלוכלכת! נ.ב - סחה על החוטיני".

תולעים ומחשבות לשעת לילה

בערב ביקרנו בכפר המאורי "Mitai". המאורים, המתיישבים הראשונים בניו-זילנד, הגיעו לכאן בשיט מהאיים הפולינזים לפני 800 שנה. הגעתו של קפטן קוק אל האיים באמצע המאה ה-18 הפקיעה מהם את הבלעדיות, וב-1840 הפכה ניו-זילנד למושבה בריטית רשמית. למרות חיכוכים שונים, המאורים (בניגוד לאבורג'ינים באוסטרליה) הצליחו לשמור על מקומם, וכיום הם שומרים על מסורות ומנהגים במקביל לניהול אורח חיים מודרני.

אירוח מסורתי בכפר מאורי כולל קבלת פנים של הצ'יף, מופע עם ריקוד מלחמה ושירה אדירה של בני השבט הסמי-לבושים, שחושפים קעקועים בכל מקום (כולל הישבן) ומוציאים לשון כמיטב מסורת ההפחדה, משחק משעשע עם הנוכחים וארוחת ערב מצוינת, שהוכנה בתנורים מתחת לאדמה. לסיום קורא הצ'יף לאחד מ-14 ילדיו שמוביל אותנו ל Bush walk - טיול לילי ביער גשם צונן וצפייה בתולעים זוהרות בחושך.

אחרי החוויה המיוחדת ווסלי וליין הזמינו אותי לבירה ונזכרתי שיש לי חוב לאומי. על מפית מיקמתי את מדינות ערב עם דגש על מצרים ביחס לישראל, אבל הם העדיפו לדבר שוב על אהבה. "אני אופטימי", אמר ווסלי. "אני מאמין שזה יקרה לי שוב". התחזית של ליין היתה קודרת יותר. "אופטימי? אתה נאיבי", הוא תיקן אותו. "לאהוב באמת אפשר רק פעם בחיים".

התיאוריה של ליין הדהדה במוחי והלכתי לישון עם סימן שאלה: אם כל כך הרבה אנשים מחפשים אהבה, איך זה שהם לא מוצאים אותה אחד אצל השני? ובכלל, בהנחה שהחיים הם לא חזרה גנרלית אלא הדבר עצמו, איך יכול להיות שיש בעולם יותר רוצים ממרוצים, יותר מחפשים ממוצאים, יותר חולמים ממגשימים?