שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    המלחמה שלא היתה - בחזרה אל "ליל הברווזים"
    מבחינות רבות ליל ה-1 באפריל 1959 החל כלילה שגרתי למדי במדינת ישראל, כל זה עד לשעה תשע בערב, אז בקעה ממקלטי הרדיו הודעה בלתי שגרתית ביותר
    ליל הברווזים העולם כמרקחה האדם ברחוב מגיב אחרית דבר 

    ליל ה-1 באפריל 1959 היה אמור להיות סופו של יום שגרתי למדי בחייה של מדינת ישראל. לילה שאמור היה לנפק לתושבי המדינה המנומנמת בלבנט, עלעול מרפרף בדפי עיתוני הערב לנוכח כותרות מדו"ח מבקר המדינה, דיונים בסוגיית המענק האמריקאי שבוטל וביקורה הזוהר של מלכת בלגיה בארץ הקודש. ואכן מבחינות רבות ליל ה-1 באפריל 1959 החל כלילה שגרתי למדי, כל זה עד לשעה תשע בערב, אז בקעה ממקלטי הרדיו הודעה בלתי שגרתית ביותר, אשר טלטלה את המדינה ברגע וכמעט הביאה את המזרח התיכון אל סיפה של מלחמה חדשה. מאוחר יותר זכה אותו הלילה לשם - ליל הברווזים.  

     

    ליל הברווזים

    את האות הראשון לעתיד לבוא סיפקה הודעה מסתורית בשעות בין הערביים אשר קטעה את שידורי התוכנית הפופולרית בקול ישראל - "פרק חזנות כבקשתך", בה ביקשה הקריינית מן המאזינים להישאר צמודים למקלטי הרדיו ולהמתין להודעה חשובה ביותר שתמסר מאוחר יותר. דבר ההודעה עבר מפה לאוזן, גל שמועות החל להתערבל ברחבי הארץ ותושבי ישראל המורגלים בציות להוראות השלטון נאספו ליד המקלטים והמתינו לבאות.

     

    בשעה תשע אפס אפס נפתחת מהדורת החדשות המרכזית של "קול ישראל" בהודעה דרמטית על גיוס כללי של יחידות המילואים, כל החיילים ששמות יחידותיהם הוקראו התבקשו להתייצב למחרת בבסיסיהם. את ההודעה מסיים הקריין בקריאת שלוש ססמאות גיוס: "להקת אמנים", "ארשת חשיבות" ו"ברווזי מים" (הססמה אשר העניקה לימים לפרשה את שמה המשתעשע).

     

    ההודעה נמסרת בתשע שפות שונות (כולל רומנית ויידיש) וללא פרשנות נוספת. בהתאם מניחים המאזינים את המובן מאליו - אויבים קמים עלייך ישראל, הסורים על הגדרות ובקיצור - מלחמה. מנגד, כמה ישראלים אופטימיים במיוחד בוחרים להאמין כי מדובר במתיחה מוצלחת פחות או יותר לרגל האחד באפריל. בהיעדר מקור מוסמך מעבירים מרבית האזרחים את השעות הבאות בהעלאת שמועות, ניחושים ובדיקת כוננות בחגורים בארון.

     

    חזור למעלה
    העולם כמרקחה

    הידיעה על גיוס כוחות המילואים לא נעצרת בגבולות הארץ ומגיעה במהירות מעבר לים - פחות מרבע שעה לאחר פרסום ההודעה בישראל, מבשרות רשתות הרדיו בעולם כולו על גיוס כללי של הצבא הישראלי. הודעות בהולות נשלחות לכתבי החוץ של הרשתות הזרות, אולם מרביתם שוהים באותה עת בהיכל התרבות בת"א בקונצרט חגיגי לכבודה של מלכת בלגיה המבקרת בארץ. שם גם נמצאים הרמטכ"ל חיים לסקוב וראש אג"ם האלוף מאיר (זרו) זורע.

     

    רה"מ ושר הביטחון דאז דוד בן גוריון שומע את ההודעה בביתו. הוא צופה את המהומה העתידה לבוא, מתקשר להיכל התרבות, ואומר לסדרן שאתרע מזלו להרים את הטלפון: "כאן מדבר ראש הממשלה, נא לקרוא לטלפון את הרמטכ"ל". הסדרן משוכנע כי מדובר בחקיין לא מוצלח וטורק את השפופרת. רק לאחר מספר שיחות וניתוקים נוספים מצליח בן גוריון לעקוף את מחסום החשדנות ומשכנע את הסדרן בזהותו האמיתית. 

     

    באולם הכנסת נפלה הודעת הגיוס על הפרמנלטרים כרעם רועש ביום בהיר, כאשר הם מכונסים לקראת ההצבעה על תקציב המדינה, רבים מהם נוטשים את אולם המליאה במהירות וממהרים למכוניותיהם על מנת להאזין למהדורת החדשות ברדיו. זמן קצר לאחר מכן עולה שר המשפטים פנחס רוזן על דוכן הנואמים ומנסה להרגיע את הרוחות: "אני מניח שהיו סיבות מיוחדות לכך שלא היה קשר במשך שעה וחצי בין רה"מ ושר הביטחון לממשלה, אנו רגילים לכך". שלא במפתיע האמירה החידתית לא מסייעת להרגעת המחוקקים הנסערים שממהרים להגיב. על המגיבים נמנה גם מנחם בגין ראש האופיזציה דאז, אשר פותח בביקורת נוקבת נגד העלמת המידע מהכנסת ובו בעת מקפיד להפגין נאמנות לאומית ומצהיר על תמיכה מלאה במהלכי צה"ל. לעומתו יוצאת חברת הכנסת אסתר וילנסקה (חברת מק"י) בקריאה נרגשת למנוע מתקפה צה"לית: "בל יצא צבאנו מגבולות ישראל".

     

    ההמולה הפוליטית והציבורית הולכת ומתערבלת, ובצדק, רק אנשים ספורים יודעים באותם רגעים מה עומד מאחורי ההודעה. השר לוי אשכול יוצא במרוצה מן הכנסת ולבסוף מוצא את בן גוריון אשר מבשר לו כי הודעת הגיוס הינה תרגיל בלבד ואין סכנה בטחונית כלשהי העומדת בפתח. לשניים ברור כי משהו השתבש בממלכת מערכת הביטחון ומאותו רגע נפתחת מערכה נרחבת להרגעת הרוחות. במהדורת החדשות ב-11 בלילה כבר מודיע "קול ישראל" כי הודעת הגיוס היא תרגיל בלבד, אולם רבים בארץ ובעולם מסרבים להאמין כי מדובר בתאונה תקשורתית בלבד ומגבשים תיאוריות קונספירציה מפותלות ומסעירות. מאוחר יותר תקשר סוכנות הידיעות הסובייטית בין האירוע לתקציב המדינה ותעניק להודעה מניע אפשרי: "להסיח את דעת העמלים בישראל ולאפשר לממשלה להשחיל לתקציב בסעיף הביטחון 420 מיליון לירות ישראליות יותר מתקציב השנה שקדמה לו".

     

    גיוסן הצפוי של יחידות צה"ל מביא להעלאה מהירה של המתיחות הצבאית במזרח התיכון: שעות ספורות לאחר ההודעה מכריזה סוריה על כוננות צבאית ומתחילה בהזזת כוחות אל הגבול ובהכנות למתקפה צה"לית אפשרית. לקראת חצות מודיע הרדיו הסורי על גיוס כללי של צבא סוריה וקורא לכל החיילים להתייצב בבסיסיהם. גם הצבא הירדני לא נותר חסר מעש וביום למחרת יודיעו מפקדיו כי: "לרגל השידורים הישראלים על גיוס כללי נקטה המפקדה של הכוחות המזויינים בכל האמצעים הצבאיים הדרושים לשמירה על גבולות הממלכה ההאשמית".

     


    כותרת העיתון "ידיעות אחרונות" בבוקר שאחרי "ליל הברווזים"

     

    היום למחרת מוצא את מדינת ישראל כולה רוגשת ומרוגשת. עם העלמותה של הסכנה הבטחונית הדמיונית מסעירה את הציבור סוגיה חשובה לא פחות - חיפוש אחר האשמים בפיאסקו, צליבתם המהירה ולעג משועשע כלפי התמימים שנפלו בפח. כותרות העיתונים מתוות את הדרך להמונים: "עוד בטרם התברר הדבר ומנהיג חירות כבר הזדרז לתת נאום פטריוטי, פן יחמיץ את השעה, ואילו דוברת מק"י מיהרה להשמיע את תקליטה הנלעג שלה" (עיתון "למרחב"), "אותם האנשים שחמדו להם לצון בנוסח אחד באפריל חייבים לתת את הדין" (עיתון "הבוקר").

     

    לנוכח העתיד לבוא נכנסים ראשי השלטון ומפקדי צה"ל למגננה אופנסיבית ופועלים במרץ להעברת האשמה מצד לצד. גרסאות מנוגדות עולות בימים לאחר מכן לחלל האוויר ביניהן כזו על פיה רה"מ והרמטכ"ל לא ידעו ולא אישרו את התרגיל. על מנת לפתור את התסבוכת הפוליטית-צבאית מחליט בן גוריון על פיתרון קסמים ישראלי ידוע ומורה על הקמת ועדה לחקר הפרשה.

     

    חזור למעלה
    האדם ברחוב מגיב

    בימים לאחר מכן, בעוד העם ממתין לפירסום מסקנות ועדת החקירה מקיים כתב "ידיעות אחרונות" משאל רחוב קצר ואוסף תשובות לשאלה - איך הגבת על קריאת הגיוס?

     

    מכונאי קיטור, תושב בת ים: "רצתי הביתה לארוז את חפצי מתוך ביטחון כי המלחמה פרצה או עומדת לפרוץ. קיבלתי את ההודעה בשמחה. בסיני הייתי ביחידה קרבית וברצון הייתי עוזב לזמן מה את העבודה השגרתית ויוצא לחזית".

     

    תושבת גבעת שמואל: "לא התרגשתי בכלל. אני דתיה אז ידעתי שלא יקראו לי. האם פחדתי שתפרוץ מלחמה? אני בכלל לא מתעניינת בפוליטיקה".

     

    עובד דפוס בעיתון "קול העם": "אני רוצה בשלום וחששתי מאוד, כי תקרית רבתי יהא בה להרחיק את השלום".

     

    עורך דין מת"א ועולה חדש מרומניה: "לא התרגשנו בכלל, חשבתי כי כך נוהגים לקרוא לשירות מילואים בישראל". 

     

    בעל חנות ירקות מת"א: "אני חייל ותיק מימי הבריגדה ומלחמת הקוממיות. אינני נוטה להתרגש בנקל. שמעתי את הקריאה, הכנסתי כמה כוסות קוניאק לבטן והלכתי לישון. ידעתי, אם יהיה משהו - יבואו לקרוא לי בלילה".

     

    חזור למעלה
    אחרית דבר

    ב-5 באפריל מוסרת הוועדה דו"ח חקירה לידי בן גוריון, בו מאותר כשל מקרי בשרשרת הפקודות שהביא לכך שנוסח ההודעה שודר ללא בחינה מדוקדקת וללא אישורם של לסקוב ובן גוריון (שאכן לא היו מודעים לתאריך המדויק של התרגיל ולנוסחה הבעייתי של ההודעה). את האשם בעובדה שהתרגיל המתוכנן לגיוס מספר יחידות בודדות הפך לחרדה המונית היא תולה ב: "קצינים בדרג בינוני" אשר ביצעו את המשימה "בלהיטות יתר". ובמילים אחרות - הג'ינג'י שכח את המפתחות.

     

    בדיון בכנסת מבקש בן גוריון זמן נוסף לבירור הפרשה בטענה: "אינני קונצן-מאכער ולא יכולתי גם לשבת בישיבה ולעשות באותו הזמן עבודות אחרות". במקביל באופן בלתי ישראלי לגמרי הוא דורש את התפטרותם של שני אלופי צה"ל שהיו אחראים לתרגיל: ראש אג"ם זורע, וראש אמ"ן יהושפט הרכבי. השניים מגיעים לביתו (בנפרד) לשיחה אישית סוערת ומסרבים להתפטר. לבסוף מגיעים הצדדים לפשרה: זורע עוזב את תפקידו ומתמנה לאלוף פיקוד צפון והרכבי יוצא לחופשה קצרה, בסיומה כך מובטח לו, יחזור לצה"ל (הבטחה אשר אינה מקויימת). 

     

    לכאורה מגיעה הפרשה לסיומה הרשמי ובן גוריון מסכמה ביומנו: "בערב התפוצצה פצצה - הזמנה אווילית בתשע לשונות, כהקדמה לשידור קצר על התייצבות שלוש יחידות קטנות".

     

    שנים לאחר מכן נחשף כי אחד המניעים לקיום תרגיל הגיוס היה יצירת פיתוי לחיל האוויר המצרי לצאת לגיחת צילום בישראל ובמקביל להציב להם מארב אווירי. מטרת התוכנית (אותה הגה מפקד החיל עזר ויצמן) היתה לפגוע במטוסים המצרים ובכך להרתיע את מצרים מהמשך החדירות האוויריות לתחום ישראל, אותן נהגו לבצע בתדירות גבוהה באותה עת. למרבה הצער גם תוכנית מתוחכמת זו נותרה בגדר רעיון בלבד, ובפועל סרבו המצרים להתפתות והותירו את מטוסיהם על הקרקע.

     

    למעשה המשיך "ליל הברווזים" להדהד בתודעה הבטחונית של מדינת ישראל שנים רבות לאחר מכן, מלבד עלבונם הצורב של המודחים חרטה הפרשה זיכרון כואב וצורב אצל מפקדי צה"ל, זיכרון אשר מנע עריכת גיוס מילואים פומבי, עד כ- 14 שנים לאחר מכן, ב-6 באוקטובר 1973 - יום פתיחתה של מלחמת יום הכיפורים.

     

    יודעים פרטים נוספים? כתבו לנו - yinonro@y-i.co.il

     


     

     

    חזור למעלה

    פרסום ראשון: 28.06.06, 13:34
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "המלחמה שלא היתה - בחזרה אל "ליל הברווזים""
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אורון צבי, באדיבות הארכיון הציוני, ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית
    רה"מ דוד בן גוריון. באדיבות הארכיון הציוני, ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית
    צילום: אורון צבי, באדיבות הארכיון הציוני, ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית
    האופיזציונר, מנחם בגין
    צילום: לע"מ
    צילום: דוד אלדן, לע"מ
    הרמטכ"ל, חיים לסקוב
    צילום: דוד אלדן, לע"מ
    מומלצים