הפרטים כבר לא שמורים במערכת
הבלוגרית של "וולווט אנדרגראונד" חשפה את עצמה השבוע. קוראים לה דבורית שרגל. למישהו אכפת? סמדר שילוני מסבירה למה זה עניין אותנו, למרות שזה ממש לא צריך
אודה ולא אבוש (טוב, אולי אבוש קצת, בכל זאת יש לי אגו), מי שיפשפש בפייבוריטס שלי ימצא שם גם את ולווט. בחודשים הראשונים פקדתי אותה יותר באדיקות, בהמשך זה הלך והתדלדל עד לתדירות של פעם בשבוע. מדובר ביחסים אמביוולנטיים, ממש כמו אלה שמנהלים עם הרשת הטוקבקיסט מהזן המשוסע. זה שנכנס לאייטם, לוגם אותו בשלוק אחד, מרגיש אשם, לוחץ על "תגובה", מקיא מהמקלדת את ה"מעניין לי את התחת" ונשען אחורה באנחת-רווחה. ככה גם אני נהגתי לדגום את ולווט - דוגמת ורוטנת, נכנסת ומסננת את ה"למה זה צריך לעניין אותי? סליחה, מי היא בכלל שיהיה לי אכפת מה היא חושבת?" הקבוע. אז עכשיו כולם יודעים מי היא בכלל, ואפשר להתעמק ברצינות בשאלה הראשונה – למה זה מעניין אותי.
התשובה היא שמה שמעניין בוולווט הוא כל דבר חוץ מוולווט עצמה. כל מה שנכנס תחת חבילת הקריוקי הזאת, התופעה "ולווט אנדרגראונד", חוץ מהטורים עצמם. שזה אומר הטוקבקים, ניחושי-הברזייה סביב הזהות שלה, הרעיון שמישהו מתוך אחת המערכות יתחיל לנייד החוצה אינפורמציות בעילום שם. אבל יותר מכל אלה, ולווט היא המראה הלא-מחמיאה שהצבנו מול עצמנו, זאת שבתוכה משתקפת התאווה של אנשי-התקשורת להכרה. אולי לא הבכירים שבהם, אלא דרג הביניים, מלקטי-הקבלות, מחממי-הארוחות במיקרו, הפרולטריון של תעשיית-המילים. אם ולווט הזכירה אותך, צייצה בתוכך איזו ציפור משונה של סיפוק שמישהו העניק לה תשומת לב. מסתבר שאנשי תקשורת, כלומר אנשים שמייצרים אייטמים, עדיין כמהים לראות את שמם בגוף האייטם ולא מעליו, למרות שהם יודעים כמה קצרה ומישורית הדרך לאזכור כלשהו בעיתונות המודפסת והדיגיטלית.
היי, מצאתי טעות הגהה!
הזמן יגיד אם בעקבות הכרכרה של ולווט ישעטו באוטוסטרדת-המידע בלוגרים נוספים שגם נורא רוצים להגיד מה הם חושבים על התעשייה, ומן הסתם ישכללו את השיטה, אבל אם יש קרדיט שמגיע לוולווט בדין הוא קרדיט על החלוציות. התרומה הכי חשובה שלה היא במצע-הגידול שהיא הציעה לרעיונות שריחפו באטמוספירה ולא מצאו מקום לנוח בו. רעיונות ששוטטו בתעשייה כמו חבורה של אידיאליסטים במסדרונות המתנ"ס, מחכים שמישהו יתן להם חדר ממנו יוכלו לשנות את העולם. אנשים זקוקים לבמה ניטראלית לדסקס מעליה, להתנגח, להחליף מידע. הטור הוא רק התירוץ. החיים ברשת הוכיחו שלפעמים מספיק שאייטם יכיל את המילה "נינט" כדי שהגולשים יקפצו על ההזדמנות להתבטא ויטקבקו אותו עד מוות, בלי קשר לשאלה מה כתוב מסביב לשם המפורש.
מנגד היו הטורים עצמם, שהשטיחו את הרעיון המקורי ופספסו את המטרה. התובנות של ולווט לא הצליחו להתרומם מעל סקירה יומית של העיתונות או אסופה של תיקוני הגהה. האחרונים הוכיחו את הנקודה מהר מאוד מרגע שהבלוג עלה (כן, העיתונים מלאים שגיאות), ומאז רק ישבו עליה וגירבצו. פה ושם נפל לידיה של הגבירה V אייטם קטן שהיא לעסה והגישה לגוזלי הטוקבקים, ואחר כך יצאה לסיבוב תביעות כדי לצווח על אתרים אחרים שהעלו אותו אחריה (אבל לא בהכרח העתיקו אותו ממנה).
הרגעים הפחות מוצלחים של וולווט, שהקימה לעצמה ביצת-אכזיב קטנה בתוך הביצה הכללית, היו כשחטאה בעיסוק אובססיבי בעצמה. ההנחה המובלעת שהתעשייה כולה עוקבת אחריה, ההפניות לראיונות שנתנה בכלי התקשורת, הנובלות על החוזים הנרקמים בינה ובין גופים מסחריים, הרעיון שלמישהו ב"וואלה" אכפת שהיא מכנה את בסיס-האם שלו "האתר שאין להזכיר את שמו". בהתנהלות הזאת ולווט בעיקר פספסה את העובדה שזה ממש לא משנה מי היא, ובעצם גם לא משנה מה היא כותבת. למעשה ברגע שנדע מי היא, הקסם יפוג. ואכן, הקסם פג. מה מכאן והלאה? אם מישהו מכיר משקיע, בחורה מחתרתית מחפשת ספונסר רציני ליחסים וירטואליים. הפרטים שמורים במערכת.
