שלושה גברים נטשו בשנה אחת
זו היתה השנה השחורה שלי, כי בגיל 30 ירדה עליי קללה - שלושת הגברים האלה, שעם כל אחד מהם הייתי במערכת יחסים מעולה, הפסיקו את הקשר בפתאומיות ללא סיבה או הסבר, ואפילו לא טרחו להתקשר ולספר לי שזה נגמר. שירה, חברתי מכיתה א', תמיד מעודדת אותי לא לוותר. אולי יש לה אינטרס סמוי?
השנה השחורה שלי, כך הגדרתי את השנה של גיל 30. וזה לא בגלל הגיל, למרות שבאמת היה קצת לחוץ מסביבי, במיוחד אצל אמא שלי, שהעלתה את מפלס החרדה לרמות ששלחו אותי לחדר האטום. זו היתה השנה השחורה שלי כי בגיל 30 ירדה עליי קללה - תוך שנה אחת שלושה בחורים, שעם כל אחד מהם הייתי במערכת יחסים מעולה, הפסיקו את הקשר בפתאומיות ללא סיבה או הסבר, ואפילו לא טרחו להתקשר ולספר לי שזה נגמר.
בשבת בעשר ושלושים בלילה, קצת לפני שסוף השבוע נבלע ונעלם, נכנסתי לאוטו רועדת ונסעתי לשירה. אני חושבת שאני אוהבת את שגיא, ואני לא אחת שמתאהבת בקלות. הייתי יכולה לבכות אם לא הייתי נסערת מדי. שירה חברה שלי מכיתה א', והיא מפרגנת לי, מעודדת אותי תמיד לא לוותר על הגברים שלי. אולי היא מפרגנת מדי. אולי יש לה אינטרס סמוי.
לפני יומיים סיפרתי לשירה ששגיא אמר לי בטלפון בהתרגשות שיש לו משהו מעניין שהוא רוצה שנדבר עליו בסוף השבוע, והוספתי שאני בטוחה שהוא הולך להציע לי שנעבור לגור יחד. היא עשתה פרצוף מתרגש וחיבקה אותי. אלא שאז היא התנתקה והבטיחה שתחזור אליי יותר מאוחר. אבל היא נעלמה, ובעקבותיה נעלם לי גם שגיא. בלילה ההוא חלמתי עליו, ובבוקר רציתי לספר לו על החלום אבל הוא סינן את הטלפונים שלי כאילו הייתי אוויר. כשהתקשרתי מטלפון חסוי עם דפיקות לב שטשטשו לי את ההכרה הוא ענה, אבל מיד כששמע את הקול שלי הוא ניתק. זה הטריף אותי, כי אני אוהבת אותו, וזו כבר פעם שלישית השנה שקורה לי כמעט אותו סיפור.
"מה אמרת לשגיא שגרם לו להחרים אותי ככה?"
אני יורה מהמותן במצבי לחץ. נכנסתי לדירה של שירה, ולפני שהיא הספיקה להציע לי קפה התחלתי לצעוק עליה, "מה אמרת לשגיא שגרם לו להחרים אותי ככה?" היא בתגובה איבדה את השיזוף תוך שניות, אבל אני לא נרגעתי והמשכתי לשאול על שגיא וגם על יובל וערן. היא הכחישה בראשה ללא מילים, לא יכולה לדבר ורק ישבה על הכורסה חסרת אונים ומבולבלת. שתינו שתקנו באפיסת כוחות, עד שב-11 וחצי בלילה, בפרץ של מרץ, קמתי וביקשתי שתעזור לי. גם אם אין לה יד בדבר, אני רוצה שהיא תבוא איתי לשגיא.
שגיא נראה נורא, עיניו אדומות ושיערו המקסים מעוך. הוא שאל מה אני עושה פה וחייך קלות לשירה. החיוך הזה הקפיץ אותי, ושאלתי אותו בכעס אם יש ביניהם משהו. הוא נראה מופתע ואמר שלא, מה פתאום, מה קרה לי? התחלתי שוב לבכות, כי רציתי אותו כל כך. הוא חיבק אותי ולא התנגדתי.
"זה בניגוד להבטחה שהבטחתי לך", לחש לי כשזרועותיו הקיפו אותי.
"איזו הבטחה?" שאלתי.
"ביקשת שאבטיח לך שלא אתקשר, וגם אם תבואי אליי ותתחנני אז שאני לא אפתח לך את הדלת ולא אחבק אותך יותר לעולם".
התנתקתי מגופו כאילו קיבלתי מכת חשמל. "מה? אני אמרתי לך את זה? אתה רציני? מתי אמרתי לך? אתה בטוח שזו הייתי אני?" תקפתי אותו בשאלות, וזרועותיי, שרק לפני שניות הקיפו את צווארו, התנופפו כמו טחנות רוח.
מי יכול היה לעשות לי את זה? (אילוסטרציה: ויז'ואל/פוטוס)
הוא סיפר שלפני שני לילות, כמה שעות לאחר שבישר לי שיש לו משהו לומר לי בסוף השבוע, התקשרתי אליו ואמרתי שזה נגמר לי, שאני לא יכולה להסביר, שאני רק מבקשת שלא ייצור איתי קשר וגם אם אהיה חלשה ואפנה אליו, שיתעלם. זה נראה לו מוזר והוא התחנן לראות אותי, אבל אני התעקשתי וביקשתי שאם הוא אוהב אותי באמת שיבטיח לי את זה. אז הוא הבטיח.
כמו חיה פצועה היא צעקה עליי שאני מטורפת
הבטתי רועדת בו ובשירה. שניהם עטו ארשת נבוכה ומתרגשת. שגיא לא נראה משקר, אבל מי יכול היה לעשות לי דבר כזה? פניתי לשירה, "זו את? את התקשרת אליו ועשית את הקול שלי?" שירה, שעד עכשיו שתקה, התגוננה בזעם, הביטחון חזר אליה, וכמו חיה פצועה היא צעקה עליי שאני מטורפת אפילו לעלות בדעתי מחשבות כאלה. שגיא היה לצידה ואמר שזו לא יכולה להיות שירה, ואני נשברתי והתחלתי לבכות. כי זו בטח לא הייתי אני, ואם לא שירה אז מי זה יכול להיות? "אני לא חושב שמישהו יכול היה לחקות את הקול שלך בדייקנות כזו", לחש שגיא, "אבל אם מישהו היה רוצה לפגוע בנו ככה, בטח לא שירה. אולי זה יובל?"
קצת אחרי חצות ושלושים, שלושתנו מתפרצים לדלת החשמלית השבורה של הבניין של האקס הקודם שלי בשדרות רוטשילד, עולים לקומה השלישית ומצלצלים בפעמון עד שיובל נשלף מהמיטה, עם הספר "בשל לקשר?" ביד. לא ראיתי אותו חצי שנה, אבל שוב צפים בי רגשות ישנים, וגם אצלו הם צפים כנראה, כי הוא מתרגש והספר נופל לו מהיד. הוא לא מבין מה כולנו עושים כאן, אבל אחרי שלושים שניות שאנחנו עומדים בפתח הוא אומר: "אני לא יכול להכניס אתכם, הבטחתי לך, נכון?" והוא מביט בי.
"מה הבטחת לי?" אני צועקת, נושמת בכבדות, חשה כבר בוודאות שמצפה לי מכה כואבת בתוך הסיפור של יובל. הוא מספר סיפור דומה לזה של שגיא, אלא שאצל יובל זו לא היתה שיחת טלפון, הוא אומר שאני בעצמי הופעתי אצלו בשלוש וחצי לפנות בוקר לאחר הערב המקסים ביותר שלנו, בו הוא אמר לי שמעולם לא היה מוכן יותר כמו שהוא מוכן איתי, ואני הופעתי ואמרתי בקול ברור וללא ספקות שאני לא רוצה לראות אותו יותר בחיי, ושלא יתקשר ושלא יענה לי לטלפונים גם אם אצור איתו קשר בחולשתי. והוא הבטיח, וכך נעלם מחיי.
"עכשיו כבר את לא יכולה להאשים אותי", רוטנת שירה מהצד, "מילא לעשות קול שלך בטלפון, אבל אולי גם את חושבת שגנבתי לך את הפנים?" ושגיא, שעומד לידה, אומר שהוא ראה את זה פעם בסרט, איך טום קרוז משתמש בפנים של מישהו אחר.
למחרת, על הספה של המהפנט, למדתי על האישיות השנייה שלי. זו שהורסת לי קשרים שאני רוצה לבנות, ומאוחר בלילה מתקשרת או מגיעה אל החברים שלי ומבקשת שיעזבו אותה ואותי בשקט. גיליתי שמלבד שגיא ויובל היו עוד כמה בחורים שהיא הרסה לי איתם.
הכל התחיל בגיל 30, אז פיתחתי את פיצול האישיות שלי, שבו אחת מאיתנו רוצה לרַצות את אמי וכל השאר, למצוא לה בעל עם גינה, ולנוח, ואילו השנייה רוצה למתוח עוד קצת את הרווקות, והיא מתגנבת לגברים שלי מאוחר בלילה ומעיפה אותם לכל הרוחות.
האימייל של רום
הייתי בטוחה שהוא הולך להציע לי לגור יחד
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
