סושי סמבה - אין סיבה למסיבה

בכל הנוגע לתרבות המונים, ישראל היא ארץ הבום, ובירתה היא תל-אביב, עיר הבום. מוצר צריכה מכל סוג שהוא, שהתמזל מזלו והפך לתופעה אופנתית, מתפוצץ כאן בבום אדיר, וסוחף איתו הכל, מילדי הגן ועד קשישות הספסל. לפני שלמדת לאיית את שמו של הלהיט, כולם סביבך כבר נועלים אותו, משוחחים לתוכו, או נוסעים לנפוש בו. ב"סושי סמבה ‭"TLV‬ (ולפרובינציאלים המתעקשים על תרגום: סושי סמבה תל-אביב‭,(‬ היא בסך הכל סושייה באיזור רמת-החייל, אך כיוון שנושאת איתה ניחוח מסמם של אופנה ניו-יורקית, היא מרעישה את השמיים של עיר הבום, ולא סתם, אלא בבום על-קולי.

מרגע שנפתחה, גלים של סועדים מעודכנים ממלאים את חלליה הנרחבים, וגלים נוספים מתנפצים אל דלתותיה בתפילה זכה לשולחן שיתפנה. אין כל זה אומר שסושי סמבה תל-אביב (נמאס לי מזה, נקרא לה ס"ס) היא מסעדה רעה. נהפוך הוא: לטעמי היא בהחלט טעימה. אבל לא טעמיה, לא מקוריות מטבחה, לא עיצובה העליז והצבעוני ולא השירות המדויק והיעיל עושים את הבום שלה. ההמונים משתטחים לרגליה כי היא ה-קטע, ה-דבר העכשווי. מה קרה לכם, היא הסקס אין דה סיטי.

קולינרית, העיקרון הוא שילוב בין מאכלים וסגנונות מיפאן, ברזיל ופרו, שראשיתו, לדברי הסושי-סמבאים, בהגירת אוכלוסייה יפאנית לדרום-אמריקה בראשית המאה הקודמת. התפריט של מסעדות ס"ס, שהתל-אביבית היא הסנונית הראשונה שלהן מחוץ לארצות-הברית, לוקח את המיש-מש התרבותי צעד נוסף הלאה, כשהוא משלב חומרים מקומיים. לזכותו ייאמר, שהוא עושה זאת בדרך אסתטית ואלגנטית. ועוד ייאמר, שבתל-אביב הוא עושה זאת ברוח דומה מאוד לזו הנושבת בניו-יורק. ועשיית רוח היא הרי עניין מרכזי בסיפור.

כאן נכנס האלמנט הכספי. ס"ס מטיפה ל‭"-‬שרינג‭,"‬ חלוקת המנות, שרובן לא גדולות, בין הסועדים סביב השולחן. ארוחה ממוצעת לאדם תעלה כ‭150-‬ שקל, אך התפריט מגוון ורב אגפים, כך שאם באמת רוצים לטעום מפה ומשם, והולכים על תוכנית החלוקה – רעיון לא מומלץ במיוחד למי שהולך לאכול איתי – קל לאבד את הרסן התקציבי ולקרוע את הארנק.

והאוכל הטעים של ס"ס לא שווה הון, כך שמומלץ להיזהר. קראו לי משוגע (ולא תהיו הראשונים) – ההברקות הגדולות של המקום לדעתי הן דווקא בדברים קטנים. מנת נשנוש ראשונית בשם אדממה – פולי סויה טריים בליווי לימון ומלח ים; מנה ראשונה שנקראת סמבה פיצה, וגם נראית פיצה קטנה כזאת, אבל היא עדינה ומתוחכמת ושובת-חך (סלמון, בצל, לבבות דקל, מוצרלה ומיונז יפני חריף‭;(‬ תוספת המכונה פלאפל סויה, והיא אשכרה פלאפל פיקנטי, ואשכרה מסויה, ואם תוותרו עליה, יהיה לכם עסק איתי.

בגדול, מכיל התפריט מנות ראשונות (סלט אצות מפתיע ומקסים, גיוזה לחי בקר ואגדאשי טופו נחמדים ותו לא‭,(‬ שלל נאה של נתחי דגים נאים, סביצ'ה וטורדיטוס (הראשון כולל גם ירקות, השני לא‭,(‬ שיפודי רחוב פרואניים בשם אנטיקוצ'וס, ומנות עיקריות (שווה לנסות פילה בקר בציפוי פטריות שיטקה, או פילה מיניון משובח – כן, אני מודה, אני אוהב פילה. תתלוננו עלי‭.(‬

קיימת גם סקציית סושי, כמובן. החזיקו היטב את הכסא: הסושי איכותי ומלהטט בשילובים יצירתיים, אבל אם תשאלו אותי, יש בישראל מקומות לא פחות טובים לאכול בהם סושי.

מהקינוחים, עוגת שוקולד ובננה היא כזו שצריך לזכור ולנצור, ועל הקוקטיילים ראוי להתעכב אם אתם פריקים של הפירותיים. אני לא.

מעניין לראות מה יקרה, נאמר, בעוד שנה. האם יחלוף הבום מעל ראשינו, כדרכם של בומים, או שמא תצליח סושי סמבה תל-אביב – ואם כן, ייזקף הדבר לזכות האוכל שלה – לתקוע יתד אמיתי בנוף הישראלי.

• "סושי סמבה תל-אביב‭,"‬ רחוב הברזל ‭,27‬ תל-אביב. טל': ‭03-6444345 ‬.