דינמיקה מעצבנת של רגע אחרון

"לדמיין משהו זה לחשוב עליו כעל אפשרות של קיים באופן כזה", אמרתי.

"סארטר?" ניחשה.

"אלן ווייט, פילוסוף אמריקאי", עניתי.

" אתה טועה", התעקשה רומי, "זה סארטר במאה אחוז".

הייתי טרוד עם המזוודות ולא פיתחתי שיחה.

" אין לך מה להגיד?" אמרה.

"פעם אחרת", אמרתי וסקרתי את ערימות הבגדים שעדיין מחוץ למזוודות.

"אתה בטוח שזה לא סארטר?" התעקשה.

"אולי נגמור קודם עם המזוודות?" אמרתי.

"אתה כבר לא רוצה שנדבר?"

קמנו לרגע מהמזוודות והתיישבנו לנוח. שאלתי אם היא רוצה קפה.

"לא רוצה כלום", השיבה.

"אני עושה בך מעשה של כתיבה", ניסחתי למענה עוד משפט.

"ואני עושה בך מעשה של קריאה", אמרה במצב רוח משתפר.

החלפנו דיבורים בלתי מתקבלים על הדעת שנשמעים יפה.

"יש לך קסם של שוטה גמור", חייכה.

הבטנו בנהג שמתקשה להרים שתי מזוודות כבדות של שנת לימודים בארצות הברית. רומי צחקה ושאלה אם אני חושב שאין לו כוח, אני צחקתי ושאלתי למה זה חשוב, ורומי אמרה בנימה פרועה שזה באמת לא חשוב.

"נדבר כל יום בטלפון", אמרה רומי

המזוודה הגדולה מבין השתיים נשמטה על הכביש ברעש גדול. בחרנו לצחוק פעם נוספת, במקום לחשוב על הפרידה לשנה.

"נדבר כל יום בטלפון", אמרה רומי.

אמרתי שאני מכבד את הבקשה שלה עם 'דוק של עצבות על השפתיים', והיא חייכה חיוך מאולץ.

"אתה תמיד שמאלצי כשאין לך מה להגיד", אמרה בחביבות מרירה.

החזרתי לה מבט שובב, והיא החזירה לי מבט שהיא כבר לא יודעת על מה לחשוב.

"תשאלי את".

"הוא מסריח מזיעה", לחשה רומי על אוזני. "תראה למה גרמת לו עם המזוודות הכבדות".

נשארה קרובה אלי.

"אתה הפתרון הכי דמיוני לבעיות שלי", לחשה בהזדמנות שאני לא רואה את פניה הסמוקות.

רומי עמדה לידי עם אופי של כאב

"יהיה בסדר", אמרתי.

"אל תשכח אותי", הוסיפה. 

היא צחקה מרוב בלבול שהיא לא יודעת מה היא רוצה. גם אני צחקתי בלי שרציתי. דינמיקה מעצבנת של רגע אחרון. עשיתי לה פרצוף מגוחך, והיא החזירה לי בפרצוף מגוחך משלה. הרגשנו שאיכשהו עברנו את הרגע הזה בשלום.

"תכתוב. אל תשכח. כמו שדיברנו", אמרה.

"לא אשכח. אני לא שוכח".

"סע לשלום. אל תשתנה".

התחבקנו ונסעתי בלי להביט לאחור, כי רומי ביקשה.