החן של צ'ן

לא מעט ציפיות רכבו על גבו של הסרט "ההבטחה". העובדה שביים אותו צ'ן קאיגה, מבכירי הבמאים בסין; העובדה שמדובר בהפקה הסינית היקרה בכל הזמנים (30 מיליון דולר); העובדה שמדובר באגדת אמנויות לחימה גרנדיוזית שצולמה על ידי פיטר פאו, שזכה באוסקר על צילום "נמר, דרקון". אבל ההבטחה לא קוימה. מרשים ועצום ממדים ככל שיהיה, "ההבטחה" הוא סרט מאכזב מאוד, שלא מצליח להיות סוחף ויזואלית, מרגש תוכנית או מרהיב מבחינת כוריאוגרפית הקרבות שלו. לפחות לא בהשוואה לסרטים דומים של ז'אנג יימו ("גיבור", "מחול הפגיונות"), אנג לי ("נמר, דרקון") או טסואי הארק ("היו זמנים בסין").

חלק מהתרבות הסינית. "ההבטחה"

ובכל זאת, כשניתנה לי ההזדמנות לפגוש את קאיגה בפסטיבל ברלין קפצתי עליה. גם כשהוא מאכזב כבמאי, קאיגה הוא עדיין מרואיין נהדר. עם קולו העדין והעמוק, דיבורו השקול והכנות הרבה שלו הוא מצליח לפעמים לרתק יותר כמרואיין מאשר כבמאי.

צ'ן קאיגה, בן 53, הוא מבכירי הבמאים הסינים של 20 השנה האחרונות. סרטיו הראשונים, "חיים על מיתר" ו"מלך הילדים", סימנו את בואו של מה שכונה אז "הדור החמישי של הקולנוע הסיני". סרטו "שלום לפילגש" זכה ב-1993 בפסטיבל קאן ועזר לבמאים הסיניים לזכות בהכרה בינלאומית במאבקם מול הצנזורה במדינתם. קאיגה הודה בעבר שכל סרט שלו זוכה לטיפול צנזורי מצד השלטונות הסיניים, גם אם אין לכך סיבה, וגם אם הקיצוץ הוא של פריימים בודדים. "רק כדי שנזכור מי בעל הבית", הוא אומר.

לפני ארבע שנים ניסה קאיגה לפנות לקהל דובר אנגלית במותחן הארוטי "הורג אותי ברכות", שזכה לביקורות איומות. הוא חזר למיטבו בדרמה המוזיקלית העדינה "ביחד", ועכשיו שוב ניסה לשאוף לכוכבים ולא המריא גבוה מדי (למרות ש"ההבטחה" זוכה להצלחה נאה למדי בעולם). וכך נוצר שם הדיאלוג הבא בינינו.

הסרטים שלך שונים מאוד כיום מאלה שפרסמו אותך.

(מהסס) "כן".

אתה כמעט נשמע עצוב?

"לא, לא. לא משנה מה, אני חושב שאנשים צריכים להיות מאושרים. אני חושב שמה שקרה לי בשנים האחרונות הוא שלמדתי להיות מאושר. בעבר היתה לי אישיות לא נעימה כי לא הייתי אדם שמח. בגלל העבר שלי, בגלל מה שחוויתי ומה שעבר עליי".

בימי המהפכה?

"בדיוק. אני חושב שמעולם לא השתחררתי ממהפכת התרבות".

בן כמה היית אז?

"בן 14".

אתה יכול להסביר איך נהיית איש מאושר יותר? מה קרה?

"אני חושב שלמדתי משהו מהבודהיזם. בודהיזם אינה דת. אתה לא צריך להתפלל כל יום, או לקיים מצוות. בודהיזם פשוט מלמדת אותך איך להיות מאושר. היא מלמדת את אמנות החיים. כקולנוען אני נתקל בסוגים שונים של אתגרים מדי יום. אם בצילומים או בעריכה, זה כמו צעדה אחת ארוכה. וצריך אישיות חזקה רק כדי לא לקרוס. ואצל אמנים רבים קיים הפחד שאחרי העבודה הקשה הזאת הם לא יזכו בפרסים או לא יזכו בהצלחה קופתית, ואז הם פונים לפיתויים רבים שיש סביבם. אני בתקופה האחרונה רגוע יותר. כיום אני מצליח להתעלם מכל מה שמסביב, זה לא קיים עבורי. זה כלום. אני רק מרוכז בעבודה עצמה".

ואתה מצליח להיות מאושר גם כשאתה מקבל ביקורות רעות, כמו במקרה "הורג אותי ברכות"?

"לא הופתעתי מהביקורות הרעות שהסרט קיבל. זה לא היה פרויקט שלי, ובכנות, בדיעבד אני יודע שלא הייתי צריך לעשות אותו. הלב שלי אמר לי לא לעשות את הסרט אבל לא הקשבתי לו. ואני כיום גם יודע למה. אולי רציתי לחוות גם את החוויה האחרת, של לקבל ביקורות רעות. עכשיו אני יודע שאני חייב להקשיב ללב. שכל עוד הלב שלך לא הושחת, הכל יסתדר. בסופו של דבר, 'הורג אותי ברכות' לא הרג אותי. למדתי מזה שאני חייב לעשות רק סרטים שאני מחובר אליהם רגשית".

"ההבטחה", הוא טוען, הוא סרט כזה: "סרטי אמנות לחימה הם חלק מהתרבות הסינית, לכן לא מעט במאים סינים רוצים לעשות סרטים כאלה. אולי מתישהו בעתיד אעשה סרט אמנויות לחימה טהור מהתחלה ועד הסוף, אבל עוד לא מצאתי סיפור מספיק טוב. 'ההבטחה' בעיניי אינו סרט כזה. זו אגדה עתיקה שיש בה רוחניות וגם שאומרת משהו על החברה הסינית כיום, על רצונו של העבד להשתחרר מעבדותו".

אבל שום דבר בסרטיך הקודמים לא רמז שיש לך עניין בסרט אמנויות לחימה.

"אני קצת כמו ילד קטן, מאוד סקרן בקשר לסוגים שונים של חוויות. אני לא מאמין בסגנון אישי, כל סרט מספר את סיפורו אחרת. מי היה מאמין שהנער שנשלח לאזור הכפר של סין בימי מהפכת התרבות ומשם התגייס לצבא, יגיע לבית ספר לקולנוע ויהפוך לבמאי. כשאני מסתכל על חיי אני מבין שחייבת להיות השגחה".

ומה יהיה הסרט הבא שלך?

"אני עוד לא יודע אבל הוא בטוח יהיה שונה מאוד מ'ההבטחה'. אולי אשוב לעשות סרטים פשוטים וקונבנציונליים".

עוד ב"סינמסקופ" בגיליון "פנאי פלוס": שמונה חוקי יסוד להנאה מלאה בפסטיבל הקולנוע ירושלים; ועל סרט האנימציה החמוד "מעבר ליער".