צדקת, כבוד השופט אמינוף, כשנזפת בעיתונאים על שמיהרו להזדעזע מפסק דינך בפרשת אונס מתמשך של ילדה מאומצת על-ידי אביה. רצית שיקראו את הכרעת הדין כולה. עכשיו, כאשר פורסמה
- לך הביתה. עוד היום.
אתה ודאי לא מבין מדוע. אם כן, אולי ננסה הדמייה מודרכת: תאר לעצמך שאתה בן שש. אתה ילד בגובה מטר וקצת. מעולם לא היה לך אבא, ועכשיו אנשים טובים אימצו אותך והגעת לבית שבו יש אבא כזה. והנה, האיש שאמור ליטול את ידך הקטנה בכפו הבוטחת ולהוביל אותך בשבילי החיים, האיש הזה נועל אותך בחדר, מפשיל את מכנסיך, חושף בפניך איבר מין שנראה לך ענק ומאיים - בצדק הוא נראה לך כך, בגיל שש - ואז הוא אונס אותך.
שאתאר לך כמה זה כואב? שאתאר לך את החרפה וההשפלה, את הצריבה והדם הניגר, את ייסורי הגוף שחש שסכין פולחת אותו, שגוף גדול גוהר עליו ותוחב לתוכו את הסכין הזאת, עוד ועוד?
ואולי כדאי לעבור מן התמונה הזאת לשבוע הבא, שגם בו אבא שלך אונס אותך, ולשבוע שלאחריו, ולחודשים ולשנים שבהם אתה נושא את כאב הסוד, את הקלון שנדמה לך שדבק בך כמו זרעו של אבא בתוך גופך, ואין לך למי לומר את הדברים: אתה אפילו אינך יודע שאפשר לומר. אתה אפילו אינך יודע שאפשר אחרת, ושלא כך נוהגים אבות בילדים בני שש.
ואתה גדל, כבוד השופט. כמו סמרטוט נרצע, כמו בובת גומי, כמו יונק מבוהל. מחוץ לכותלי הבית מתנהלים חיים אחרים, שבהם אבות מחבקים ילדים, לא שוכבים איתם בכוח, שבוע אחר שבוע. אתה אינך יודע דבר על החיים הללו. גורלך לא שפר.
ומטבע הדברים, האב שאונס אותך מתרה בך לשמור סוד. הוא גם מחזק את תחושתך, שכל זה מגיע לך באופן מסתורי ומייאש. לבטוח במבוגרים אחרים כבר אינך יכול, מפני שאולי יעשו לך מה שאבא עושה, שוב ושוב. להפקיר את הסוד בידיהם פירושו גם להרוס את אבא, ובאורח הנורא והנפלא בו המוח שלך פועל - אתה רוצה מאוד לאהוב את אבא ולרצות אותו, ובשבת הבאה, אתה מבטיח לעצמך, כבר תפשיל את המכנסיים לבד. אולי אפילו תחייך באומץ למראה האיבר הזה, שעוד מעט יפלח אותך שוב.
ואתה מתבגר, כבוד השופט. ייתכן שגופך כבר לא כואב, אבל הנפש שלך רמוסה לגמרי. כל מה שאתה יודע כעת על אהבה ואמון, ביטחון ומשפחה, פרטיות וגבולות, שלמות הגוף ושלוות הנפש - הכל מעוות. הכל חולה. אתה חולה.
ככה זה בחיים, כבוד השופט אמינוף. קורבן של אונס מתמשך, במשך שנים, על-ידי אב או קרוב משפחה אחר, גדל להיות איש שבור ונכלם, רדוף אשם, מיותר, מדוכא עד עפר. ורק ילדה אחת בפסק הדין שלך, שלא יכלה לדבר ולא ידעה שאפשר - "כנראה שנהנתה".
בגלל פסק הדין הזה אתה צריך ללכת הביתה. בגלל שאינך יודע דבר על העולם האמיתי, שבו יש עדיין אלפי קורבנות שותקים. חלקם
קראו את פסק הדין שלך והוא היה כמכוות אש בבשרם: איך יילכו עכשיו ויאזרו אומץ ויתלוננו, כשהם יודעים שבסופו של תהליך קשה, בו ייאלצו לספר את סיפורם הנורא ולהעיד נגד המנוול שהוא אבא שלהם, יהיה שם שופט לא רחום ולא חנון, שיאמין כי "כנראה נהנו"?
ובגלל פסק הדין הזה צריכה כל מערכת המשפט להקיא אותך החוצה מתוכה, כבר היום. שתיקתו הרשמית והמתמשכת של נשיא בית-המשפט העליון כמוה כהסכמה שצדקת, אבל אתה לא צדקת, כבוד השופט. אתה לא הבנת. ואתה עדיין לא הולך הביתה, מפני שאתה לא מסוגל לרגע אחד להעלות בדעתך שאתה ילד בן שש, בגובה מטר וקצת, ואבא שלך עתיד לאנוס אותך גם בשבת הבאה, וגם בחודש הבא, וגם בשנה הבאה. עד שתיהנה, כמובן.
