הצופים בסרטו התיעודי של אלן ברלינר, “ער לרווחה", שמוקרן במסגרת פסטיבל הסרטים בירושלים, אינם יכולים שלא להתפעל מהארכיון הפרטי העצום של הבמאי. ארכיון המורכב מאינספור תמונות מצהיבות, סרטים ביתיים שאינם שייכים עוד לאיש, ספרים, חוברות, גלויות ופתקים שאגר הבמאי מאז שהוא זוכר את עצמו בערך, ואשר מתוייקים, מגירות-מגירות, במשרדו שבמנהטן תחתית. “מה שרואים בסרט הוא רק קצה הקרחון", אומר ברלינר, שהגיע לירושלים כדי להציג את סרטו. “תמיד היתה לי המשיכה לאסוף דברים. סבי מצד אמי היה אספן עצום. הוא נהג להעתיק כל מכתב שכתב ולשמור כל מכתב שקיבל, כולל המעטפות. אז אולי יש כאן משהו גנטי, אני לא יודע. כבר מגיל צעיר היו לי אוספים, ונהגתי לומר שאני חי בארכיון, שההיסטוריה נמצאת מאחורי הכתף שלי".
| ברלינר. "ההיסטוריה נמצאת מאחורי הכתף שלי" |
"ער לרווחה", בו עוסק ברלינר בבעיית נדודי השינה שממנה הוא סובל, הוא החלק החדש בסדרה של סרטים תיעודיים אישיים על אביו של הבמאי, סבו, ועל שמו. ב-86' יצר את "אלבום משפחתי" שהתבסס על אוסף נרחב שרכש, של סרטים ביתיים אנונימיים שנוצרו בין שנות ה-20 לשנות ה-40. התוצאה היתה קולאז' של חיי משפחה אמריקאים המורכב מפרצופים חסרי זהות, נטולי שם וסיפור, “יתומי הצלולואיד" בלשונו של ברלינר, ששולבו יחד עם הקלטות קוליות, אנונימיות אף הן, של ימי הולדת, חתונות, לוויות ומעשיות משפחתיות. “זה חוט השני שעובר לאורך כל סרטי – מי אני, מאיפה אני בא, מדוע אני מתעניין בשאלות הללו", מסביר ברלינר, ומתייחס לעובדה שבסרט זה העניק לאנשים המצולמים שמות שהמציא: “אלה אמנם השמות הלא נכונים, אבל לתת לדמויות שם פירושו להפיח בהן חיים".
אתה משמש בעצם בתפקיד אלוהים, אני אומר לו, כאילו בורא את האנשים האלה מחדש ומעניק להם חיים. ממלא את הצורך להפוך את האנשים הזרים, למוכרים. להעניק להם סיפור, היסטוריה, זיכרון. סרטו "זר אינטימי" (91') היה ביוגרפיה של סבו שנהרג בתאונה, אך השאיר אחריו שובל ארוך של מסמכים אישיים, מאוחסנים ומקוטלגים. הסרט מבוסס על תמונות וסרטים שנמצאו בארכיון הפרטי של הסב-שלא-השליך-דבר. בין הצילומים משלב שם ברלינר מקשי מכונת כתיבה עתיקה, שמספקים לסרט מסגרת גרפית וקצבית. “באופן מטפורי השתמשתי באותו כלי שסבי היה משתמש בו לכתיבת האוטוביוגרפיה שלו, כאשר המסך הוא הנייר", מסביר ברלינר. "בכלל, כשיש לך גוף יצירה שהוא אישי, אפשר להתייחס לכל סרט כאל פרק. אני לא מתכוון לפרקים במובן הלינארי, ההמשכי, אלא כאל נקודות התייחסות. מאפיינים ונושאים שעוברים מסרט לסרט. חלקם מובנים מאליהם וחלקם – מחוכמים יותר. כך, מכונת הכתיבה של 'זר אינטימי' עברה אל המאה ה-21, אל האינטרנט שבאמצעותו אני מבקש לאתר את יתר האנשים בעולם ששמם כשמי ב'הצליל הכי מתוק'. כל סרט מכיל הערות שוליים והתייחסויות לסרטים האחרים".
אני מספר לו על הדילמה האסתטית והקיומית שמציג דוד פרלוב בתחילת הפרויקט התיעודי המונומנטלי שלו, “יומן" – האם לצלם את המרק או לאכול אותו. באיזו מידה העובדה שהוא, ברלינר, מצלם, עורך, מפיק ומביים את סרטיו הופכת את המימד האישי בהם ל"טהור" יותר.
"זו שאלה נהדרת. אני לא מתעניין בטוהר. לא זו המוטיבציה. אני עושה הכל בעצמי כי זו הדרך היחידה שאני יודע לעשות את הדברים. אני לא יכול להרשות לאיש להפריע. אני גם מאמין שהכי נכון להגיד שאני ממציא את סרטי, לא מביים אותם. זה משום שאני מתנגד להבחנות שבין במאי, עורך, מפיק, תסריטאי וצלם – לפעמים אני הרי גם הדמות בסרט – כי בעבורי כל האיכויות, הכישורים, הללו קשורים זה בזה. אני עושה הכל – תחקיר, טלפונים, אפילו כותב את הצ'קים. לכן לוקח לי הרבה זמן לעשות את סרטי. הנקודה היא שהתפקידים השונים קשורים זה בזה. חלק ממני אומר 'בוא נצלם את זה', ואז אני מביא את זה לחדר העריכה, וחלק ממני אומר 'בוא ננסה לשים את השוט הזה שם', ואז חלק אחר שלי, ביום הבא, אומר 'זה לא המקום המתאים', וכך הלאה".
אז מתי בעצם אתה יודע שהסרט מוכן?
"זו שאלה מעניינת. אני פרפקציוניסט, ולכן הסרט אף פעם לא מוכן. אבל במקרה של 'ער לרווחה' הגיע הרגע שבו הסרט הוזמן לפסטיבלים של סנדאנס וברלין. האסטרטגיה שלי בעריכה היא שאני יכול לשפר את הסרט כל יום – כך, אחרי שראיתי את הסרט הנוכחי עם קהל בברלין החלטתי לקצר אותו בשבע דקות – ולכן חלק מההצגה של הסרט פירושה להשתחרר מכל הדברים הללו”.
סרטיו של ברלינר עוסקים כולם בשאלות של זהות, מכיוונים שונים. ב"הצליל הכי מתוק" (01'), למשל, הוא כינס לארוחת ערב את כל האנשים שהצליח לאתר הנושאים את השם אלן ברלינר. העיסוק שלו במשפחות – שלו עצמו ושל אחרים, כמו אותן משפחות לא מזוהות ב"אלבום משפחתי" – הוא חלק מהצורך שלו לזהות ולאתר את הסודות, הכיוונים, החידות והמיתולוגיות שמונחים בבסיס התא המשפחתי, ומהווים בסיס להבנה של אישיותו. סרטו המפורסם ביותר הוא "לא עסק של אף אחד" (96'), שבו הוא מנהל שיחה נוקבת עם אביו, אוסקר. מתבקש לשאול אותו, אפוא, מדוע הוא סבור שלצופה שלו אכפת שהוא מתקשה להירדם או שישנם עוד אנשים ששמם כשמו.
"ומה אכפת לנו ממישהו ששמו צ'ארלס פוסטר קיין (גיבור סרטו של אורסון וולס מ-41', 'האזרח קיין'), וסליחה על ההשוואה. מדוע, למשל, לראות סרט על מישהו שחולה בסרטן? אולי בגלל שאנחנו מכירים מישהו שיש לו. ישנם חוטים קיומיים שמקשרים בין כולנו, והרעיון הוא שדרך הסיפור הפרטי כל אחד מאיתנו יכול למסגר את החיים ואת החוויה באופן שמאפשר לקורא או לצופה לפרש ולחשוב מחדש על חייו שלו עצמו. לכן, מה שחשוב הוא לא שיש עוד שנים עשר אלן ברלינר'ים – זה גם לא כל כך מעניין – אלא המחשבה על מהי המשמעות שיש לנו שם, ואיך שהשמות הם חלונות או דלתות לזהות".
מתבקש, לסיום, לתהות אצלו מה יחסו לעובדה שהיום, בזכות המצלמות הדיגיטליות והבלוגים, יכול כמעט כל אחד לייצר סרט תיעודי אישי, ולשדר אותו, והכל בקלות יחסית. "כל מה שמאפשר ליותר אנשים לעשות סרטים הוא טוב”, הוא קובע. “הבעיה היא, שפחות ופחות אנשים מתעניינים בצורה של העשייה הקולנועית, הסיפורים הם הדומיננטיים, ולכן הסרטים לרוב מצולמים וערוכים באופן עלוב. מטבע הדברים, וזה נכון במיוחד לשני סרטי האחרונים, אתה לא יכול לעשות סרט על עצמך ולפחד להתמודד עם נרקיסיזם, שהוא חלק מהותי מחקירה שכזאת”.
