צילום: זיו קורן
משחק הדמעות
תזכורת: בחודש הבא יסיים ניר קיפניס מסע בן שנה עם יעד משקל דו-ספרתי, במהלכו השיל כמעט 40 קילו - ועבר תהפוכות נפשיות קיצוניות לא פחות. ניסוי לפני-אחרון: דוגמנות. הנבדק יצא למסע בין ארבע חנויות אופנה והצטלם כשלגופו מיטב הקולקציות. תוצאת הניסוי: הצלחה מסחררת. למעשה, במערכת "בלייזר" הוחלט כי הטור של קיפניס ישמש גם כמדור אופנה. התפתחות בלתי צפויה א': הנבדק, שסבל בעבר מחרדת תאי מדידה, נהנה מכל רגע. התפתחות בלתי צפויה ב': הנבדק, שלא הזיל דמעה אפילו כשהפועל חיפה ירדה ליגה, חזר הביתה, בחן את עצמו במראה - ופרץ בבכי

פעם, לפני מיליון שנה - או 11 חודשים, מה שבא קודם - שלטו ביקום קרנפי הקיפניס האימתניים. הם היו יצורים שמנים ושעירים, והם נכחדו בינתיים, תודה לאל.

 

אחד הדברים המעניינים בקשר לאותו זן נכחד של קרנפים היה הלבוש שלהם. רוב היצורים התבוניים (וקרנף הקיפניס הקדום, על אף מראהו הפרה-היסטורי, תבוני היה מאין כמוהו) נוהגים לבחור את הבגד המתאים להם ביותר - מי על פי צו האופנה ומי בניגוד מוחלט לו. יש כאלה שאוהבים להפגין צבעוניות מרשימה ברבים, במיוחד בעונת החיזור, כמו נקבת האוסטרופילוס-ערסיקוס (זן שצאצאיו מסתובבים עד היום בערבות בת ים). יש הבוחרים באנטי-צבע, שחור או אפור מהורהר, כמו השינקנאיוס-חנונוס המצוי - שמבקש לבטא בכך את תוגתו מכשלונה של מרצ בבחירות. אבל כל מין וזן, באשר הוא, מתחיל מהבגד שנראה לו ביותר על פי טעמו. רק אחר כך באים אילוצים כגון מחיר, פרקטיקה וכדומה.

 

בגלגול הקודם הייתי קרנף. למרות שחלפו מאז מיליוני שנים (או, כאמור, 11 חודשים) אני זוכר היטב את מנהגי האופנה שלי בימים ההם. רוב חנויות האופנה היו מחוץ לתחום, וכך גם רוב המותגים - מקסטרו עד ורסצ'ה, מדיזל ועד פולו של ראלף לורן. זה לא היה התקציב שהיווה בעיה; הבעיה היתה בהיקף.

 

כמה פעמים נכנסתי לחנויות "אופנתיות" רק כדי להבין מהמבט על פני המוכרים שטעיתי בכתובת. "כאן זה לא האגם המלאכותי בספארי", אמרו (אם לא בפיהם, אזי בשפת הגוף שלהם). גם במקומות בהם המגוון גדול יותר, למשל במחלקת ההלבשה של המשביר לצרכן, היו זבניות חמורות סבר מעיפות בי מבט מזלזל ומסננות: "אני לא חושבת שיש לי משהו במידה שלך" - גם כשבסך הכל רציתי לשאול איך מגיעים למחלקת כלי הבית.

 

התוצאה המצטברת של כל זה היתה שלהוציא פרקי זמן קצרים מאוד ברזומה שלי, אף פעם לא לבשתי את מה שרציתי. לבשתי פשוט את מה שעלה עלי.

 

צלילה חוזרת

 

בכל דבר בחיים, כמו לכל אדם שמכבד את עצמו, יש לי סגנון משלי. לא תמיד מקורי או מיוחד, אבל עדיין הסגנון שלי. יש לי סגנון משלי לכתוב, יש לי העדפה משלי בקריאה, יש לי טעם משלי באוכל וטאץ' משלי כשאני מבשל, יש לי דרך משלי להביע כעס ודרכים משלי להעניק אהבה - אבל בחיים לא היה לי סגנון משלי בלבוש. והרי מדובר באחד הדברים הבסיסיים ביותר אצל כולנו, מקורבנות האופנה ועד לתמונת המראה שלהם (העצובה לא פחות, אגב), אלה שיגיעו לכל אירוע בג'ינס וטי-שירט.

 

למי שעדיין לא ירד לסוף דעתי, אני יכול להביא כדוגמה את הורי, אנשים במחצית השנייה של שנות ה-70 לחייהם. אווירת המחסור שבה גדלו בילדותם ובנערותם עיצבה אצלם דפוסי צריכת מזון המבכרת את הגודל על פני כל דבר אחר. "איך היה?", אני שואל אותם אחרי ששבו מארוחה במסעדה. "אח, היה משהו", הם עונים. "אתה צריך לראות איזה גודל של מנות". מבחינתם, פסגת היצירה הקולינרית היא מסעדת "יטבתה בעיר" - כאמור, רק בגלל גודל המנות. זו הסיבה שהפסקתי לנסות ולהוציא אותם למסעדות בעלות תפריט מגוון יותר; פשוט חבל על הזמן.

 

חבל על הזמן - זו בדיוק הנקודה שאליה הגעתי בתחום הביגוד. זה לא שלא היה לי טעם: ז' שתחיה העזה לרכוש את הבגד הראשון שלה בלעדי רק בשנה האחרונה, אצל רונן חן בשינקין (אני נחשב שם לאח"מ, רק בשל הרכישות שביצעתי בשנים האחרונות עבור הגברת קיפניס). הגר ורן, הצאצאים, זוכים למיטב מחלקות הילדים והנוער של בתי הכלבו באירופה עם כל ביקור שלי שם.

 

גם אצלי, למען האמת, חל שיפור כלשהו בשנים האחרונות, אבל רק בגלל הגדלת האמצעים שעמדו לרשותי. חנויות כמו "טימברלנד", למשל, שעוצבו בהשראת היפופוטמים טקסנים, הצליחו כמעט תמיד לכסות באקסטרה-אקסטרה לארג' שלהם קרנפים כמוני. גם בתי כלבו בהולנד וגרמניה הצליחו לעטות מלבושים על משמני. כשהייתי שב לארץ הקודש ונשאל על חוויותי מהשופינג, נהגתי לענות: "אח, היה משהו, אתם צריכים לראות את המידות". כמו הורי, שלעולם לא יידעו ליהנות מאוכל טוב, כך הגעתי אני לנקודה שבה לא אדע לזהות בגד טוב. רק בגד גדול.

 

נחזור לרגע אחד לתא המדידה של המשביר: יש אנשים שמפחדים ממחטים, יש כאלה שרגליהם כושלות על כבש המטוס, יש כאלה שחרדים לכסף ויש מי שמבעיתים אותו בלילה סיוטי מלחמות. ובכן, עבדכם הנאמן היה נתקף עד לא מכבר ברעידות לא רצוניות בכל הגוף בנקודה שבה היה צריך להעלות בדמיונו את תוכו של תא המדידה.

 

הטקס הזה יכול, גם היום, ממרחק של מיליוני שנים ו-11 חודשים, להעלות דמעות בעיני: הנה אני מתחמק ממבטי הזלזול של המוכרות, מצליח לראות זוג מכנסיים שנראה לי מחמיא ונוטל אותו עמי לתא המדידה. בקרבת הווילון אני כבר מזיע כמו חמור ים. הנה אני חולץ את הנעליים, החולצה רטובה מזיעה קרה, הנה אני מוריד את המכנסיים (שכמעט תמיד נבקעו באזור המפשעה, ריטואל שכל שמן מכיר). הנה אני מושך במעלה רגלי את המכנסיים החדשים, והנה אני נעצר באזור הירך: אפילו לא קרוב. עכשיו אני כמעט בוכה מרוב עצבים, שלא לדבר על הזיעה שכבר נכנסת לעיניים ומטפטפת מהסנטר. אני לובש בחמת זעם את המכנסיים הקודמים ומתחיל במסע הארוך, כמו צלילה ממושכת, לעבר הנעליים.

 

לא לחינם דימיתי את המסע הזה לצלילה: דמיינו את עצמכם מנסים לשחות בבריכת השחייה מצד לצד בלי להוציא את הראש מהמים. דמיינו את המטרים האחרונים, אלה שעוברים כשהתנועות כבר כמעט אינן רצוניות וכל הגוף זועק "החוצה", עד לאותו שלוק אוויר מיוחל שכולו הקלה. ובכן, הצלילה שלי לעבר הנעליים היתה משולה לאותה שחייה: הנה אני מרכין את הגוף כלפי מטה, והנשימה נעצרת מהרגע שהכרס מתחילה ללחוץ על הריאות. הנה אני שורך נעל אחת, הנה השנייה, שיט, השרוך נתקע, אוי אין לי אוויר, הנה אני שורך את השנייה, אההה, חזרתי לנשום.

 

מתא המדידה הייתי יוצא בדרך כלל מתוסכל עד דמעות. היתה יותר מפעם אחת שבה רכשתי זוג מכנסיים שכלל לא עלו עלי רק כדי להימנע מהפדיחה שכרוכה בלהחזיר מכנסיים במידה 56, כשהמוכרת זועקת בקולי קולות: "מה? אפילו זה לא עולה עליך?!".

 

כל שמן יודע שהדרך היחידה לפצות את עצמך על חוויית תא המדידה היא בעזרת ארבע פיתות, קופסה של מלפפונים חמוצים, חצי קילו חומוס ו-300 גרם פסטרמה, עם קצת גלידת וניל ושוקולד חלב לקינוח. כי אם אני ממילא שמן מדי בשביל ללבוש בגדים של בני אדם, לפחות אזכיר לעצמי למה.

 

אקסטרה אחד פחות

 

בחלוף החודשים האחרונים הפכתי ממאוד שמן לסתם שמן. אחר כך למלא, אחר כך לגדול, אחר כך למישהו עם כמה קילוגרמים עודפים ולבסוף למישהו עם ארבעה-חמישה קילוגרמים מיותרים, אבל עם מאסה של שרירים. מצד שני, דפוסי הלבוש שלי לא השתכללו במיוחד: בתחילת הדרך עדיין לבשתי פשוט את מה שעלה עלי, ובהמשכה את מה שעלה עלי לפני שנתיים, שלוש, ארבע - תהליך שנקרא כאן בעבר "אופנת כנען" על שם צחי כנען, הדיאטן התותח שלי. על כל פנים, המלאי שעמד לרשותי במהלך פרויקט השיקום היה זה שכבר שנים קיים בארסנל הפרטי שלי. כשרעננתי אותו, זה היה בעיקר בזוג ליווי'ס ממידה קטנה יותר (ירדתי כבר שלוש מידות בליווי'ס, מ-42 שכמעט התפוצץ עלי עד ל-36 שיושב עלי מצוין).

 

רק לפני כחודש התחיל להתגלגל אצלי האסימון במורד המוח. זה היה כשעמדתי ב"גולף" בדיזנגוף סנטר, ופתאום גיליתי שהאקסטרה-אקסטרה לארג' נראה עלי טיפל'ה מרושל. לעומת זאת, חברו הצנום - האקסטרה לארג' - נראה לא רע בכלל.

 

המשמעות המיידית של הנתון הזה היתה שמלאי הלבוש הפוטנציאלי שלי עלה פתאום מבערך עשרה אחוזים מהיצע החנות למשהו כמו 80 אחוז מהקולקציה. ההלם היה מוחלט, אבל גם הוא היה רק הבקרוב של מה שקרה לי החודש במסגרת "שקם את עצמך" - כשיצאתי חמוש בסטייליסטית הכי שווה בעולם לעשות קצת מדידות אמיתיות של בגדים.

 

בארץ המראה

 

מי מבין קוראי "בלייזר" שמתעניין באופנה נתקל בוודאי בשם מיכל מונקה לצד מדור האופנה של המגזין, או בקטלוגים של גורמים מסחריים להם היא מייעצת בנושאי לבוש וסטייל. לזכותה של מונקה אפשר לומר כי באופן כללי, היא יכולה ללבוש את הבגדים שהיא מניחה על הדוגמניות שלה; עוד יותר לזכותה ייאמר, שהיא תייצג את רובם במידה לא פחותה של הצלחה.

 


אני לא בטוח שאני יכול להתלבש ככה

 

אייקון האופנה מחכה לי ב"אילנ'ס" בקניון רמת אביב. היא לבושה בעיקר בגרביוני רשת שמהם עשתה חולצה, בגופיה מינימלית, בדגמ"ח עם חגורה צה"לית ובצמד קוקיות. "רזה או לא", אני חושב לעצמי, "אני בחיים לא אוכל להתלבש ככה - ולא רק בגלל הקוקיות". ככה זה: יש דברים שאתה מניח שלא יקרו לך פתאום באמצע החיים.

 

איציק זוהר, לירון לב ועוד כמה אייקונים שפוסעים ברחבי הקניון הכי צפוני בארץ רק מעצימים את תחושת הזרות שלי. אבל באופן די מדהים, אני - עם מכנסי הליווי'ס שלי, עם נעליים שקניתי לא מזמן בפולגת ועם חולצה שקניתי פעם בהולנד - מצליח, למרות הכל, להרגיש מה-זה אופנתי.

 

התחנה הראשונה במסענו היא "ונדום" הסמוכה, מקום משכנם של כל מיני מותגי יוקרה שמי שיודע (ובעיקר יכול להרשות לעצמו) להתלבש כמו שצריך נוהג לצרוך. בהתחלה מאפרים אותי לצרכי צילום. זה כשלעצמו די מביך, בעיקר כשאני קולט שאני מושך תשומת לב מצד הקונים והשבים. ברקע אני רואה את הצלם זיו קורן מתקין את הציוד שלו ובלב אני בטוח שזהו - אני אבוד. עוד מעט אגיח מאחורי הווילון לקול צחוקו המתגלגל של ההמון.

 

בין לבין מגישה לי מונקה פריטי לבוש שלעולם לא אלבש: מיני חולצות צבעוניות בשלל דוגמאות, ז'קטים, ג'ינסים שאינם ליווי'ס ועוד. אחרי כמה דקות של השתהות בתא אני יוצא החוצה. להפתעתי, הנוכחים מתבוננים בי ומתאפקים יפה שלא לצחוק. חלק מהם עוטה אפילו הבעה של התפעלות, לאמור "וואו, איזה יופי". אני מביט במראה ובטוח שהפכתי לערפד: אני מסתכל ישר אליה, אבל לא רואה שם שום דבר מוכר. במקום שבו הייתי אמור להופיע עומד מין דוגמן. אולי לא מהז'אנר הרגיל של הדוגמנים, היות שהוא קירח וממושקף, אבל רבאק - הבן זונה נראה בכלל לא רע מתחת לערימת ה"הוגו בוס" שמונחת עליו כאילו נתפרה במיוחד עבורו.

 


יושב על הבן זונה בדיוק כמו שצריך

 

גם הסט הבא של בגדים, שמונקה הכינה מבעוד מועד, יושב על הבן זונה בדיוק כמו שצריך - ואני מתחיל לחשוד שאולי עלינו פה על משהו. ההבזקים של הפלאשים מושכים למקום כמה סקרנים. אני, עוד לפני שהפכתי לערפד, פחדתי ברמה של חוסר שליטה על השלפוחית מהרגע הזה. האידיוט מהמראה, מצדו, לא מפסיק לחייך מאוזן לאוזן. הוא נהנה מכל רגע.

 

אחד הלקוחות שמסתובבים בחנות מבקש מהמוכר למדוד מעיל עור "כמו של ההוא שמצטלם". כיוון שהוא צריך את המידה שלי, הוא ממתין בסבלנות עד שזיו יגמור את הצילומים. אז, כשהוא עוטה על גופו את המעיל הנכסף, הוא עוצר אותי בדרך לתא המדידה ושואל את השאלה שעד לפני כמה חודשים היתה גורמת לי לחפש את יגאל שילון: "תגיד, זה נראה עלי טוב כמו שזה נראה עליך?".

 

טפטוף מסוג אחר

 

לפני התחנה הבאה במסע, "קסטרו מן" בדיזנגוף סנטר, אני מוכרח לרוץ הביתה. דוגמן צמרת או לא, הגר צריכה לחזור מבית הספר. בחוץ מעונן ומטפטף אבל אני רואה רק שמים כחולים ושמש נעימה באופק. תל אביב יפה כמו שלא ראיתי אותה מעולם. הכלכלה בשיא, המצב הבטחוני השתפר להפליא ואפילו האנשים ברחוב נראים מחויכים יותר - חוץ מדודי בלסר על שלט החוצות הענק, שנראה לי פתאום קצת מודאג. תאכל את הלב, קופיקו.

 

בבית קורה לי משהו שלא קרה לי כבר מזמן. אני מוציא משקית את הג'ינס של הוגו בוס שדגמנתי בוונדום (ושבתום הצילומים היה ברור לכולם שרק כירורג יוכל להפריד אותם ממני, וגם זה רק אחרי הרדמה מלאה), לובש אותם אל מול המראה - ואז זה קורה.

 

זה לא קרה לי כשהפועל חיפה ירדו ליגה. זה לא קרה לי כשסגרתי את משרד הפרסום שלי. זה לא קרה לי כבר שנים, ועכשיו זה בא. אני עומד מול המראה בבית שלי, ובוכה. בוכה כמו אידיוט, בוכה כמו תינוק, בוכה כמו שרק מישהו שהבין איך הוא נראה במשך כל החיים יכול לבכות, והדמעות שוטפות לי את שאריות האיפור ומטפטפות, כמו שהיתה פעם הזיעה של השמן ההוא, ישר על ההוגו בוס החדשים.

 

לחנות החדשה של קסטרו בסנטר אני כבר נכנס כמו דוגמן, למרות השיחה שניהלה איתי הגר בדרך.

 

"למה מצלמים אותך בדיזנגוף סנטר?", שאלה הילדה.

 

"כי החודש אנחנו כותבים ב'בלייזר' על אופנה".

 

"כן - אבל למה מצלמים אותך?".

 

"כי צריך מישהו שילבש את כל הבגדים האופנתיים".

 

"אבל אתה לא דוגמן".

 

כאן אני נעצר, מניח את ידי הרכות על ראשה של הילדה הנבונה ומסנן בהטעמה את המשפט הכי מסוגנן והכי נבון שיכולתי להעלות על הדעת בנסיבות העניין: "אז זהו, שכן".

 


אלוהים, זה נראה להם טבעי שאני מצטלם כבחירה של קסטרו מן

 

בקסטרו מן, מונקה מלבישה אותי בבגדים שלא העליתי על הדעת שהחוק מתיר למישהו שעבר את גיל 17 ללבוש. אבל איכשהו, למרות שבאופן אישי אני לא מרגיש ממש בנוח, אני גם לא מרגיש מגוחך בצורה יוצאת מהכלל. חלק הולם אותי יותר, חלק פחות - ממש כמו כל בנאדם שהולך לחנות בגדים.

 

עכשיו צץ לזיו הרעיון הנורא מכל: לקחת אותי לרחוב ולצלם אותי בין כל הבובות שבחלון הראווה. "די", אני חושב לעצמי, "יש גבול לכל תעלול. צחקנו, נהנינו, אבל חלון ראווה בדיזנגוף פינת קינג ג'ורג' - מקום שבו לפחות אחד מכל עשרה אנשים מכיר אותי - חליק, יש גבול לפדיחה".

 

אבל זיו לא מוותר. אני נגרר אחריו, מצפצף בכל כניסה לאגף אחר של החנות כאילו שדדתי את בנק ישראל. להפתעתי אף אחת מהעוברות והשוות לא שואלת בתמיהה "מה, זה הדוגמן?". אלוהים, זה נראה להם טבעי שאני מצטלם כבחירה של קסטרו מן לדגמן את הליין החדש שלהם. עכשיו, בזכות מונקה ובגלל זיו, אני עומד לי בין הבובות שבחלון הראווה, עטוף בערימת בגדים שפעם היו צריכים לחבר את כולם ביחד כדי לתפור לי גופיה - ומרגיש על גג העולם (שלא לדבר על הנגיעות האלה של מונקה שרוכנת עלי כדי ליישר איזה קמט או לכפתר איזה כפתור שנפתח).

 

לאימפריה שנקראת "אמפוריו ארמאני" בכיכר המדינה אני נכנס כבר בהבעה של "או.קיי, איפה המאפרת?", וניגש ישר לתא שבקומה התחתונה כדי להיפטר קודם כל מהקז'ואל שעלי.

 


ללא מילים

 

מונקה ושימי, מנהל החנות, מתאימים לי חליפה של ארמאני מהסוג שראיתי פעם על פיל ג'קסון ועל מייקל ג'ורדן בטלוויזיה. כל מה שחסר לי עכשיו זה רק זקן (ג'קסון), קצת שיזוף (ג'ורדן) או משכנתה שלישית על הבית כדי שאוכל לרכוש את כל מה שאני לובש. גם כמה טבעות אליפות של האן.בי.איי (שנראות, אגב, כאילו עוצבו במיוחד כדי שיתאימו לארמאני) לא יזיקו. בינתיים, כדי להשלים את הלוק, אני מסתפק בטבעת שעל האצבע של שימי, בכובע שיסתיר את הקרחת ובמטריה - שלדעתי כל מי שקונה אותה מחזיק אותה ככה שאף אחד לא יפספס את הלוגו של ארמאני על הידית.

 

מיליון דולר

 

איך לסכם את החוויות האלה בלי להישמע פלצן? כנראה שאין דרך, אז אני אגיד בכל זאת ואתם תעשו עם זה מה שאתם מבינים.

 

פעם, לפני מיליון שנה ו-11 חודשים, להוציא 10,000 שקל - זאת בערך עלות כל ערימת הבגדים והאביזרים שעלי, לא כולל טבעת הנישואים של שימי - על בגדים, היה נראה לי מיותר אפילו יותר מתוכנית בוקר בערוץ 1. אבל במשך התקופה הזאת, ובמיוחד במשך היום הזה, זה נראה לי כמו הדבר הכי טבעי בעולם (ועכשיו אני צריך רק לחשוב מאיפה לעזאזל אני מביא את העשיריה דלעיל).

 


קומוניסט מסריח

 

הבד מרגיש הכי טוב שיש. כל קפל מונח עלי כאילו אדון ארמאני בעצמו בא אלי לקחת מידות. הרעש של הנעליים על הרצפה נשמע לי כמו מוזיקה קלאסית, ובתוך הרחם של אמא שלי לא היה לי נוח כמו בתוך הז'קט הזה. במלים אחרות, למה לעשות עניין מ-10,000 שקל כשבעיניים של זיו ומונקה, שכבר ראו כמה בגדים ודוגמנים בחייהם, אני נראה כמו מיליון דולר?

 

דו"ח התקדמות: קיפניס אתמול והיום

 

"אולי תירגע קצת עם המשקולות?", הציע בהיסוס הדיאטן הקליני צחי כנען. המשפט הזה נאמר אחרי שבפעם הקודמת, למרות שהשתדלתי להיצמד לתפריט שגזר עלי, לא פחת משקלי אפילו בגרם. מתברר שבניגוד לאימונים האירוביים, שעוזרים להפחית משקל, אימוני המשקולות (שבונים את רקמת השריר) מעכבים את הירידה, שלא לומר בולמים אותה. במקרה שהמתאמן שדוף במיוחד, הם אפילו גורמים לעלייה במשקל. אני, כמו מכור אמיתי, לא רק שלא הפסקתי עם המשקולות, אלא אף הגדלתי והוספתי עליהן. ולמרות הנתון הבעייתי הזה, שלושה שבועות של פירות ואגוזים החלו לתת בי את אותותיהם: כמעט שלושה קילוגרמים הפחתתי ממשקלי, מה שאומר שביום בהיר אפשר לראות את ה-103.

 

זהו, שלושה ומשהו קילוגרמים מפרידים ביני לבין התחנה האחרונה במסע הארוך הזה אל המשקל הדו-ספרתי. אמנם רק כשישה שבועות (נכון לכתיבת שורות אלה) נותרו לי עד לתום הפרויקט וכל קילו עולה לי בבריאות, אבל לפחות כבר יצרתי קשר עין עם המטרה.

 

גם ביתר התחומים אפשר לראות את הקצה: אצל רונית רפאל סיימתי סדרה של עשרה טיפולים ב"צלוליט", הזכור מהפרק הקודם. אגב, בפרספקטיבה של כמה שבועות ניתן לקבוע שהצלוליט אולי לא יהפוך שמן לרזה, אבל הוא מזכיר במקצת אפקט של גיהוץ: כמו ההבדל בין ללבוש חולצה מסודרת לחולצה שיצאה בזה הרגע מהמייבש.

 

ועוד מבית רונית רפאל: השערות על הגב כבר חושבות פעמיים אם כדאי להן לצמוח או לא. בימים אלה אני עובר את הטיפול השישי במספר, מה שאומר שהאפקט היחיד שגורמת לי רוח גבית היא התקשות בפטמות - במיוחד אם בדיוק באותו יום אני מדגמן בגדי ים.

 

 

צילומים: זיו קורן
לפנייה לכתב/ת
    קישורים ממומנים
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה משחק הדמעות
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שקם את עצמך XI
    היי, אני מגיע לרגליים. בקלות
    צילום: זיו קורן
    ynet ספיישל
    הישיבון
    ביטוח