שתף קטע נבחר

אבא התגרש מאמא: הילדים התגרשו ממנו

אבא מצא לו מאהבת והותיר מאחוריו אמא נבגדת, בודדה ומתוסכלת. הילדים - מפתחים תיעוב כלפי ההורה שעזב. התופעה נקראת ניכור הורי. מומחים פותחים את הפצע הכואב ביותר בנשמתה של המשפחה הישראלית

כשחנה היתה בת ‭,38‬ אם לשלוש בנות (בת ‭,18‬ בת 16 ובת שנתיים‭,(‬ עזב בעלה את הבית לטובת מאהבת. הפעם האחרונה ששמעה ממנו היתה באותו יום, כשהתקשר מהעבודה להעיר אותה בחמש בבוקר. מאז לא יצר קשר. השניים נסעו לארצות-הברית, לא לפני שהבעל רוקן את חשבונות הבנק המשפחתיים והשאיר את חנה ובנותיה בחוסר כל.

 

"השתדלתי לא לדבר עליו לפני הבנות‭,"‬ אומרת חנה. "כי אם הייתי מדברת עליו, לא היה יוצא ממני טוב. אבל הילדות ידעו מה קרה, ומי שגילתה ראשונה את עניין החשבונות המרוקנים הייתה הבת הגדולה. הן היו מאוד מבולבלות מהמצב. לא הדחקנו את העובדות, אבל השתדלנו לחשוב שמה שקרה, קרה, שהחיים נמשכים ושהולכים עם זה הלאה".

 

"אחרי חצי שנה הוא חזר לארץ מאמריקה עם המון מתנות לילדות, סיפר שהרומן נגמר, אך כעבור זמן קצר התחתן עם אישה אחרת והודיע לבנות שיש לו עכשיו משפחה חדשה והן לא חלק ממנה. הבנות, שגם ככה היו פגועות וכעסו עליו, קיבלו את זה מאוד קשה, ומאז, למעשה, החליטו להוציא אותו סופית מחייהן. הן לא רצו לשמוע ממנו או לראות אותו‭."‬

 

"הייתה תקופה ארוכה של שנאה כזו כלפיו, עד כדי כך שיום אחד, כשנודע להן שהוא מאוד חולה ומאושפז בבית-חולים, הן אמרו

'שיחפש אותנו, נשתין לו על הקבר‭,'‬ והבת הגדולה, שתמיד הייתה קשורה אליו, התעקשה שבאותו ערב נצא לרקוד ולבלות.‬ כשנישאה והפכה בעצמה להיות אמא, היא נפגשה איתו פעם במסעדה והראתה לו לראשונה את תמונות הנכדים שלו. אחרי הפגישה הזו הוא התקשר אליה כמה וכמה פעמים וניסה לחדש את הקשר, אבל היא סיננה אותו, ולא רצתה יותר שום קשר איתו. היא אמרה לי אחר כך, 'זה היה כמו לפגוש מישהו בבליינד-דייט. אדם מבוגר, זר, שאין לי שום דבר משותף איתו‭."'‬

  

מגייסים את הילדים

"תסמונת הניכור ההורי" נפוצה בקרב ילדים להורים גרושים. התופעה מתרחשת כתוצאה משיתוף הילד כצד בסכסוך, כשהוא מגויס על-ידי אחד ההורים כבן-ברית נגד ההורה השני, או כשהילד הופך אמצעי לנקמה בהורה השני, עד כדי פגיעה בקשר התקין בין הילד להורה.

 

הפסיכיאטר האמריקאי פרופ' ריצ'רד גארדנר טבע לראשונה את המונח "ניכור הורי" לפני כ‭15-‬ שנה. הוא היה הראשון שהתייחס בצורה שיטתית לתופעות שונות שהתגלו אצל ילדים והיו קשורות לסכסוכים בין הורים. פרופ' גארדנר הגדיר את התסמונת כהפרעה, שהביטוי העיקרי שלה נמצא בגינוי או בהתנכרות מצידו של הילד כלפי אחד מהוריו – לרוב כלפי ההורה הלא משמורן – כאשר אין כל צידוק לכך, ובסירובו של הילד לקיים קשר עם אחד ההורים.

 

"הגידול בשיעור הנישואין המסתיים בגירושין‭,"‬ אומרת עו"ד רות דיין, מומחית לדיני משפחה, "בצירוף העובדה שיותר ויותר אבות החלו לנהל מאבקים באשר למשמורת ולהסדרי הראייה לגבי הילדים, הם שחשפו בשנים האחרונות ביתר שאת את התופעה של ניכור הורי, או בשמה הנוסף, 'סרבנות קשר‭.'‬ היו כאלה שהגדירו את התסמונת כמעין חטיפה נפשית של הילד, מצב שבו מופעלים על הילד אמצעים פסיכולוגיים הגורמים לניתוקו מההורה המסורב וגורמים לו לפתח תלות בהורה המנכר".

 

פרופ' גארדנר הגדיר דרגות שונות של התסמונת: קלה, מתונה וחמורה, וטען כי כשמדובר במקרים חמורים, יש להוציא את הילד ממשמורתו של ההורה המנכר ולהעבירו למשמורת ההורה המסורב. את הבעייתיות הקשורה בהעברה הזו ניתן לפתור, לדעתו, באמצעות השמת הילד בידי גורם שלישי, שיכין אותו לקראת המעבר להורה המסורב.

 

ברוב מקרי הגירושין

על-פי פרופסור גארדנר, ב‭90-‬ אחוז ממקרי הגירושין תופיע תסמונת ההתנכרות ההורית בדרגה זו או אחרת. לפעמים, מדובר בתסמונת התנכרות קלה ולא משמעותית לאחד ההורים, כחלק מתהליך ההסתגלות לגירושין, אבל במקרים לא מעטים הדברים מגיעים למצבים של "סרבנות קשר‭,"‬ בהם הילד מסרב באופן מוחלט לכל מגע עם ההורה.

 

"בגלל שאמהות מקבלות עדיין יותר משמורת על הילדים, סטאטיסטית, מרבית המקרים הם נגד האב‭,"‬ אומרת ד"ר זיוה לויטה, עובדת-סוציאלית קלינית. "ברובם לא מדובר במשפחות בהן יש הורה אחד מסית והורה שני שהוא קורבן תמים, אלא בקונפליקט זוגי שבו שני ההורים משתפים באיזו צורה לא מודעת פעולה. הם מאשימים זה את זה במצב שהגיעו אליו, הם קולטים את העולם בטוב ורע, בלי אמצע. שניהם חשים קורבנות אמיתיים למה שהתרחש, ומתארים זה את זה כמישהו דמוני, מפלצתי ומפחיד".

 

"אין להם היכולת הרגשית לקבל את החלק שלהם, להפחית את הקונפליקט ולמתן אותו, והם יוצאים למלחמה בבן-הזוג במלוא עוזם. הם נמצאים במאבק משפטי ממושך, ואפילו אם כל צד התחתן שוב ויש עוד ילדים, הם עדיין נמצאים כל הזמן בקשר, כי גם שנאה היא סוג של יחסים". 

 

סוגים של התנכרות

ד"ר לויטה מבחינה בין סוגים שונים של התנכרות הורית. "התנכרות הורית קלה היא כאשר הילד כועס פה ושם, מדי פעם לא רוצה לראות את ההורה, לדבר איתו בטלפון או מדבר אליו לא יפה. בכל המקרים הללו מדובר במשהו שחולף עם הזמן. שיא התסמונת היא סרבנות הקשר: כשאחד הילדים או כולם מסרבים לכל קשר עם אחד ההורים. אנחנו רואים את סירובו של הילד כסימפטום המצביע על מצוקת המערכת המשפחתית כולה, ולא רק של אחד הילדים או ההורים. ההנחה היא שלא מדובר בבחירה חופשית של הילד לנתק את הקשר עם אחד ההורים, אלא בפיתרון דחק מצידו לכל האינטראקציות במערכת משפחתית שבה הופר האיזון בצורה חמורה. משבר פרידה וגירושין מפר איזון שהיה קיים במשפחה ומחייב בניית איזון חדש. סימפטום סרבנות הקשר הוא ניסיון של המערכת לטשטש ולהדחיק את הקונפליקט המערכתי ולהשיג איזון חדש".

  

"ההורה המשמורן מביע חרדה לשלום הילד בצורה גלויה או סמויה. קיימת אצלו לעתים הזדהות עם ה'החלטה' של ילדו להפסיק קשר עם ההורה השני, הנתפס על-ידו ממילא כבן-זוג וכהורה גרוע. ההורה המשמורן נוטה גם לקבל את בחירתו של הילד לנתק את הקשר עם ההורה השני כהגנה, שכן זו הדרך בה הוא עצמו בחר עת נפרד מבן-זוגו".

 

"ההורה המסורב, לעומת זאת, מפעיל לחץ כבד לחדש את הקשר עם ילדו, וחוזר ומדגיש את זכותו הטבעית והחוקית לראות אותו. הילד, מצידו, מתייצב לעתים קרובות מול המטפל עם הצהרות חד-משמעיות על החלטתו לנתק את הקשר עם ההורה האחר, תוך שהוא 'מדקלם' את רשימת ה'עבירות' והמעשים הפוגעים שהוא מייחס להורה המסורב‭."‬

 

סרבני הקשר

מאפיין ראשון בולט במשפחות בהן מופיע סימפטום סירוב הקשר הוא טשטוש הגבולות בין ההורה לילד. תלותו של הילד בהורה המשמורן גוברת ובאה במקום תלות מאוזנת בשני ההורים. "הילד מפתח רגישות גבוהה למצבו הפיזי והנפשי של ההורה המשמורן ולוקח על עצמו תפקידים 'הוריים' בניסיון לפצותו‭,"‬ מסבירה ד"ר לויטה. "לעיתים מתבטא הפיצוי ברגשות שליליים שהילד מבטא במקום ההורה".

 

"גם במערכת היחסים בין ההורה המסורב לילד נמצא לרוב אותו טשטוש גבולות. ההורה המסורב מצפה מהילד לתגובות של 'חבר בוגר‭.'‬ כשהילד מאכזב אותו, הוא מגיב באופן שאינו הולם הורה בוגר, כמו 'ברוגז‭,'‬ הענשה לא פרופורציונלית, הצבת אולטימטום ועוד. לא פעם משתפים ההורים את הילד במאבק הזוגי בדרכים ישירות ועקיפות: שיחה עם הילד על הסבל שגרם להם ההורה השני, או מצבים חוזרים בהם האם נתקפת מיגרנה מיד לאחר שיחת טלפון של הילד עם אביו, או עשר דקות לפני הביקור המתוכנן של האב".

 

מאפיין שני בולט הוא תפיסת ההורה המסורב כמסוכן. "ההורה הננטש מעביר את חוויית הנטישה האישית שלו אל הילד‭,"‬ אומרת ד"ר לויטה. "החרדה שבן-זוגו לשעבר ינטוש גם את הילד, כפי שנטש אותו, גורמת לו להגן על הילד מפני אדם שהקשר עימו עלול להסתיים בכאב ובאכזבה". 

 

מאפיין נוסף שנמצא במשפחות בהן קיימת תסמונת הניכור ההורי הוא קונפליקט הנאמנויות. "תשדורות גלויות וסמויות ניתנות לילד מצד שני ההורים הנאבקים זה בזה‭,"‬ מסבירה ד"ר לויטה, "וכך מעמידים אותו במצב שעליו לבחור באחד משניהם. הילד חווה מצב בלתי אפשרי מבחינתו, שבו קשר עם הורה אחד משמעו 'בגידה' בהורה האחר. הנתק משמש לילד פיתרון לקונפליקט הזה, כשלרוב יש לילד באופן טבעי גם רווח גדול יותר בהבטחת נאמנותו ללא פשרות להורה המגדל‭."‬

 

"שנאה כפיתרון" היא מצב שבו ילד שאינו יכול לשאת את הקונפליקט בין שתי רשויות ההורים "פותר" זמנית את הקונפליקט על ידי "ביטול" נוכחותו הרגשית של אחד ההורים. כך הוא מסיר באופן זמני עומס בלתי נסבל המופעל על מערכת נפשית צעירה כשלו. פיתרון זה מעורר בילד אשמה. כדי להקטין את תחושת האשמה, מנסה הילד להצדיק את דחיית ההורה על-ידי הנמקתה בהתנהגות שלילית של ההורה כלפיו. עם זאת, השנאה החד-מימדית מאפשרת לילד באופן פרדוקסלי להמשיך ולחשוב על ההורה ולהתייחס לקיומו בעוצמה רגשית רבה, גם אם בעלת תוכן שלילי, וכך לא ממש לאבד אותו (את דמותו המופנמת‭.(‬

 

כניסת בני-זוג חדשים למערכת המשפחתית מהווה אחד ממוקדי הסיכון לקשר שבין ההורה לילדו, ולכן יש צורך להיות ערים לאיזון המופר עם התפתחות כזו. הכניסה מצריכה דרכי התמודדות חדשות כדי לא להחמיר את קונפליקט הנאמנויות של הילד. "מפגשים עם ההורה המסורב ועם בן-הזוג החדש נתפסים לפעמים אצל הילד כבגידה בהורה המשמורן‭,"‬ אומרת ד"ר לויטה. 

 

הזווית המשפטית

מה יכול ההורה המסורב לעשות במקרה של ניכור הורי? "לפנות לבית-המשפט, לבקש הסדרי ראייה ולהגיש בקשה לפי פקודת ביזיון בית-המשפט‭,"‬ אומרת עו"ד אירית רייכמן, מומחית לדיני משפחה מירושלים. "שיקנסו את האם כספית על כל ביקור שלא מתבצע. אפשר גם לבקש מבית-המשפט שיפנה את כל הצדדים לטיפול פסיכולוגי, בו יקבלו ההורים הדרכה הורית שתמנע בעתיד את אי ביצוע הביקורים. אפשר גם להגיש בקשה לביטול מזונות בשל סרבנות קשה".‬

 

"במקרים חמורים של ניכור הורי, יכול האב להגיש תביעה להעברת משמורת. משמורת האם היא אף פעם לא סופית. היא יכולה להשתנות בהתאם טובת הילדים. במקרה של ילדים שמוסתים על-ידי האם, אין ספק שההסתה פוגעת בנפשם וטובתם שלא להיות עם ההורה המסית. במקרים פחות חמורים, יכול האב להגיש תביעה לכפיית הסדרי ראייה, לשינויים בהסדרי הראייה ולמתן סמכויות לפקידת סעד".

 

"הרבה פעמים מתייחסים בסלחנות להסתה, תולים את האשם במעשיו של האב, בודקים מה הוא עשה שהילדים לא רוצים לראות אותו. רק במקרים מאוד קיצוניים של ניכור הורי, כשהילד נמצא בסיכון אצל ההורה המשמורן, מוציאים אותו ממשמורת זו. פרקטית וטקטית, כמשפטנית, הייתי ממליצה לאב להגיש בכל מקרה תביעה למשמורת, גם אם אין סיכוי שיקבל את זה, כי אז בית-המשפט מתייחס לזה יותר ברצינות וגם יש סיכוי גדול יותר שייעשה משהו מעשי בעניין הסדרי הראייה. עדיף לדרוש את המקסימום כדי לקבל אחר כך את המינימום. בית-המשפט מפנה את הצדדים למומחים, לגישורים, לשיחות, לטיפולים, אבל בפועל במקרים רבים לא עושים כלום‭."‬

 

עמותת "הורות שווה"  מקיימת קבוצות תמיכה להורים נפגעי תסמונת ניכור הורי.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מרבית המקרים הם נגד האב.
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים