כל הישגי יציאת לבנון והתכנסות עזה אבדו ברגע אחד, וייתכן כי לא נותר אלא להתבונן בהתפתחותה של טרגדיה חדשה של עיוורון ושל איוולת של שני צדדים בלי מנהיג אחד חכם, שיחדל את האש טרם תחרוך את כולנו"
הכל היה ניתן לניבוי ולטיפול מונע, אילו היה דרג מדיני מנוסה וצד אמריקני מרוסן. אילו הייתה מנהיגות זהירה פה ושם
פורסם:
14.07.06, 09:52
במלחמות, כך ראיתי כל חיי, החוכמה באה תמיד לאחר המעשה. אחרי השכול והחורבן. אז נכתבים הדו"ח המסכם את האיוולת, הספרים שמנתחים את המחדלים, ואיך נגררנו למלכודת שממנה לקח לנו 10 או 20 שנים כדי להיחלץ.
עזה ולבנון הן מלכודות שאליהן אנו שבים מחזורית. בתי העלמין שבהם אני מבקר כל שנה ביום הזיכרון כדי לפקוד קבר רעיי המתים - צופר, ציקי, אורי ומינץ - מלאים בחללי עזה ולבנון. כך גם עכשיו. לפנינו מלחמה מיותרת, שבראשה צועד בודק האינסטלטורים חיים הכט וצורח: "מלחמה, אחריי ללבנון". למלחמות קודמות קדמו הידרדרות, משא ומתן כושל, קיפאון מדיני. למלחמת יולי 2006 קדמו בעיקר בחירות - ברשות ובישראל.
בשני המקומות נוצר ואקום שלטוני גדוש בלבול ורהב, לצד כוחות ביטחון דרוכים ומגורים. כתישת ביירות והרס נהריה עלולים להיות המלחמה הכי מיותרת שאליה נקלענו. כל פיסה ממה שמתרחש ניתנת הייתה לניבוי ולטיפול מונע, אילו היה דרג מדיני מנוסה וצד אמריקני מרוסן. אילו הייתה מנהיגות זהירה פה ושם. אין כזאת. זו מלחמה שמידרדרת במהירות עצומה בידיהם של מיליציות חמושות ושל צבא חזק, פגוע ונקמן ובלי בלמים.
העבר הקרוב, זה שאחרי ארבע שנות הדם של האינתיפאדה השנייה, מלא טעויות שהובילונו עד הלום. מות ערפאת, שלו ייחלו רבים, לא נוצל. אבו-מאזן לא חוזק על-ידי ישראל, והפתח הגיע מותש לבחירות שבהן תמכו ישראל וארצות-הברית, ועלה
החמאס. את עזה עזבנו בלי לדבר והשארנו רצועה חרבה, שבה ביקרתי רבות מאז הפינוי, וראיתי גיהינום רעב, אומלל ונצור, כסיר לחץ בלי מוצא. "חתול שנדחף לפינה הופך לפנתר", אומרים הערבים. פנתר עזה העלוב ירה את צינורותיו הקסאמיים המטרידים כקריאת מצוקה של נחנקים חסרי בינה. אך רק כשנפגע כבוד הצבא במחדל חטיפת החייל גלעד שליט, היכה הצבא בכל כוחו. במקום משא ומתן, סבלנות ומובארק, הרגו כוחותינו כמאה תושבים עזתים בחודש האחרון, רבים מאוד מהם אזרחים, ילדים ונשים.
כבומרנג באה התגובה מלבנון, המקום היחיד שבו קיים כוח צבאי ערבי חזק ויעיל, ופגעה בצה"ל בנקודות התורפה המביכות של חולשתו. בלבנון, כמו בעזה, החליט והגיב הצבא. הדרג האזרחי, שנחלש עד כדי נעלם בימי האינתיפאדה, בולט עתה בהיעדרו. כל הישגי יציאת לבנון והתכנסות עזה אבדו ברגע אחד, וייתכן כי לא נותר אלא להתבונן בהתפתחותה של טרגדיה חדשה של עיוורון ושל איוולת של שני צדדים בלי מנהיג אחד חכם, שיחדל את האש טרם תחרוך את כולנו.
