כשהתותחים רועמים המוזות שותקות, ואיתן משתתק תמיד כל עיסוק בעניינים שאינם ענייני מלחמה. זו הטרגדיה הנצחית שלנו. העיסוק בענייני ביטחון לעולם יכסה על כל עיסוק אחר. לכן, בשולי הדברים שהכל עוסקים בהם, אני מרשה לעצמי להזכיר - לכם, למערכת הפוליטית כולה, לממשלת ישראל וגם לעצמי:
התותחים רועמים, אבל עובדי הקבלן ממשיכים להיות מנוצלים עד עפר; אחיות בריאות הציבור שקיבלו מכתבי פיטורין עדיין מפוטרות; כבאי האש בצפון, שעכשיו מכבים את שריפות מתקפת הקטיושות, לא קיבלו משכורת כבר חודשים; גם באופקים, בטייבה, בקריית-שמונה מולן שכר העובדים, ואין להם במה לקנות ממתק לילדיהם.
התותחים רועמים, אבל מאות אלפי ילדים עדיין עניים; הקופאיות ברשתות השיווק עודן עומדות על רגליים נפוחות; לפנסיונרים של בית-החולים "ביקור חולים" אין מה לאכול, כי הפנסיה שלהם נשדדה; ואמהות חד-הוריות מושפלות בתוכנית ויסקונסין.
טבעי ואנושי שהלב נוהה לשם. שנבכה את מתינו, נטפל בפצועינו, שלבנו חרד לגורלם של גלעד שליט, אלדד רגב ואהוד גולדווסר. בתל-אביב ראיתי אנשים מצדיעים למסוקים החולפים בשמי העיר. אבל כשמרימים את הראש אל המסוק שבשמיים, לא רואים את ההומלס ששרוע על המדרכה, וגם לא את עיניה הכבויות של העולה מאוקראינה שמטאטאה את הרחוב בשכר של פרוטות.
מה שמתרחש בימים הביטחוניים האלה הוא מיקרוקוסמוס של התנהלותינו כחברה. אלה הם חיינו. בכל פעם שהחל להתנהל כאן איזשהו דיון כלכלי או חברתי, בא מצב חירום ביטחוני וכיבה את הכל.
וכך, ממלחמה למבצע, מפיגוע למתקפה אווירית, גדל והולך כאן אוקיאנוס ההזנחה שאין לו סוף. תהליכים ממאירים ומסוכנים התרחשו באין מפריע, מאליהם, בלי שום דיון או ויכוח או ביקורת. לא היה לנו זמן לעסוק בחיים
האזרחיים שלנו. היו לנו דיונים ביטחוניים ומדיניים על הפרק. הגדרנו את עצמנו רק באמצעות דעותינו על מלחמה ועל שלום. כל היתר נדחק לשוליים.
המדינה התפרקה במהירות מאחריותה לאזרחיה: לנכים, לקשישים, לחולים, לעובדים, לקיבוצים, לעיירות הפיתוח, למפונים, לסטודנטים, לפריפריה. איש לנפשו. זכות קיום יש רק למי שיש בידו הכוח לנצח או לשרוד בג'ונגל האלים של "כוחות השוק". והכל התרחש במתק שפתיים, עם מילים מכובסות כמו "ייעול", "הבראה", "אאוט-סורסינג". מה לא המציאו כדי לכסות על שוק העבדים שהתפתח לנו מתחת לאף, על האי-שוויון המחפיר? ואנחנו קנינו הכל, כי תמיד הייתה המלחמה - זו שהייתה וזו שבדרך.
ולכן גם עכשיו, גם אם לרגעים העניינים שאינם ענייני מלחמה נראים לא רלוונטיים, אנחנו מוכרחים להמשיך ולעסוק גם בהם. לעסוק לא רק במוות, אלא גם בחיים.
