שתף קטע נבחר
צילום: ניב קלדרון, סבסטיאן שיינר

מלחמות היהודים

אין ישראלי שלא יעיד על עצמו כי הוא שוחר שלום, ובכל זאת - חשבון הנפש שלנו עקוב מדם. מתי לשאת ולתת ומתי להניח לתותחים לרעום? האם במלחמת "אין ברירה" הכל כשיר? ומה אומרת התורה? פאנל על מלחמה ומוסר

אפי איתם צלי רשף 

אפי איתם
בשעות אלו ממש, כשמטחי הקטיושות והטילים ארוכי הטווח של חיזבאללה הופכים את כל הארץ לחזית ואת כולנו לחיילים בחזית הזאת, הולכת ונולדת בישראל רוח חדשה ותקופה חדשה, שיש בה אולי כדי להתעורר מסיוט ההתמכרות למהלכים החד-צדדיים, להתנתקויות, להתלבטויות שנתלו כעננה מעל אופק חיינו במשך תקופה ארוכה. מקורה של הרוח הזאת, קודם כל, הוא בהכרה המחלחלת אצל כולנו, כי אנחנו נלחמים עכשיו על הבית. אנחנו נלחמים עכשיו על הזכות הפשוטה לחיות.

 

מורשתנו היהודית כולה הפכה את השלום ליעד נכסף ולקריטריון מוסרי עליון, למה שטוב וראוי לו לעולמנו להיות שרוי בו. אולם יחד עם זה, וכתנאי לקיומו של שלום אמיתי - לא שלום ההופך להיות מפלטם ומקלטם של רוצחים ורשעים - הגדירה אותה יהדות את מוסר המלחמה באופן חד וברור, וכאשר אנחנו מצווים לצרור את המדיינים, מפרשים חז"ל שהסיבה היחידה היא "כי צוררים הם לכם". במילים אחרות, עילת המלחמה המוסרית ביותר היא רצונו של הצד השני להשמיד אותנו. הדבר מתבטא גם בביטוי הידוע: "הקם להורגך - השכם להורגו".

 

הפעם, אין זה רק מאבק על שטח או על גבולות. זהו מאבק בין שתי מערכות מוסריות - זו המוכנה לוויתורים כואבים על מנת לחיות עם שכניה בשלום, אל מול זו ששום דבר לא ישביע את רצון ההרג וההרס שלה. ניצחון המערכת המוסרית שלנו, שניתן לומר בלא בושה כי היא המערכת המוסרית-היהודית, הוא תנאי לניצחון במערכה רחבה הרבה יותר: זהו תנאי ליכולתו של העולם החופשי, של האדם האנושי-המוסרי, לזקוף את ראשו ולעצב את העולם שבו אנו חיים.

 

לפיכך, המלחמה הזו היא מלחמה שעיני רבים, גם מחוץ לישראל, נשואות אל תוצאותיה, ואל לנו להקל ראש במשמעויותיה ארוכות הטווח. לכן, יש להשיג במלחמה הזו ניצחון מוחץ וחד-משמעי, יהיו המחירים אשר יהיו ויהיה הזמן הנדרש להשגתו אשר יהיה. ציר חיזבאללה-חמאס וציר הרשע הסורי-איראני אינם נופלים באיום שהם מייצגים כלפי יהודים וכלפי אנשים חופשיים בישראל וברחבי העולם כולו מהאיום שייצגו היטלר ומשטרו הנאצי הנורא.

 

ביממות האחרונות פועל חיל-האוויר בתהליך שיש לו שלוש מטרות: האחת, לפגוע באופן אנוש ובלתי הפיך ביכולותיו הצבאיות של ארגון חיזבאללה, הן במפקדותיו, הן בפריסתו בקו הקדמי והן במערכות הלוגיסטיות שלו בבקע שבלבנון. המטרה השנייה היא לאפשר לממשלת לבנון, שאיתה אין לנו כל סכסוך וכל עימות וגם לא שום תביעה טריטוריאלית, לממש את זכותה ואת חובתה לפרוס את צבאה בגבול הבינלאומי. חלק מתהליך ההשמדה של ארגון חיזבאללה, שאותו אנחנו מבצעים, יקל על ממשלת לבנון לפרוס את צבאה בדרום. המטרה השלישית היא יצירת הרתעה, שתבהיר לכל מי שמחשבות תוקפנות כלפי ישראל בראשו, שהמחיר שייגבה ממנו, מארצו ומתושביו, יהיה קשה לבלי שאת.

 

כל המטרות הללו הינן אפשריות וצודקות מוסרית ומשפטית מאין כמותן. כל מי שאצה לו הדרך לעבור אל השלב המדיני, צריך לזכור שכל המטרות הללו - אין להן ולמהלך מדיני ולא כלום, ועצם השגתן הוא סלילת הדרך אל השלב המדיני לעיצוב ההסדר העתידי, הן בגבול הצפון והן במובלעת הטרור החמאסית בעזה. עם ישראל וממשלת ישראל נחושים - כפי שאני שומע גם מנאומו של ראש הממשלה - להשיג את המטרות הללו, ורק בתום השלב הצבאי לממש הישגים אלו לכדי הסדר. כל הקדמה בתהליך המדיני טרם בשלו התנאים, ישיב אותנו אל נקודת המוצא ממנה התחלנו לפני כשבוע.

 

בימים האחרונים עברתי ברחובות המופגזים של ערי הצפון, ומצאתי שם אנשים אמיצים, שיודעים היטב שמכאן אין לנו לאן לסגת. שמכאן - מחיפה, מעכו, מנהריה, מקריית-שמונה, מעפולה ומחדרה - אין לאן לברוח ואין על מה לשאת ולתת. לכן, הכרעה היא צו השעה. אנו מתבשמים שוב מרוחה של אחדות לאומית עמוקה ומתחושת צדק, שכבר נדמה היה כי שכחנו את טעמן. זהו נכס אסטרטגי בפני עצמו, ויש לחזור ולדבר אל האנשים במקלטים, ברחובות, בבתי-הספר ומעל דפי העיתונים, על מנת להדוף רוחות רעות של ספק ושל קוצר רוח, ולדבוק כולנו יחד במה שראוי ומתבקש כל-כך.

 

המוסר היהודי איננו פשרן, איננו ותרן, אלא מבין שכדי להשיג שלום יש לבער את הרשעה מן העולם. ואין לנו דוגמה יותר פשוטה ומובהקת מהרוע החיזבאללאי, מן הרצון התוסס והעמוק לקום עלינו כפשוטו - כיחידים וכאומה - ולהרוגנו. ולכן, ההתייצבות שלנו עכשיו אל המלחמה הזאת איננה רק כורח צבאי; היא גם התייצבותה של מדינת ישראל בחזית המחנה הלוחם ברוע, בחזית המלחמה המייצג את ליבת ערכי המוסר האנושי, היונק את סמכותו וכוחו מן התנ"ך שלנו ומן המעמד בו נוסד השיח שבין אדם לבורא עולם - מעמד הר סיני.

 

ח"כ אפי איתם (איחוד לאומי-מפד"ל), תת-אלוף (מיל'), לשעבר מפקד כוחות צה"ל בלבנון

 

חזור למעלה
צלי רשף
מלחמה היא מוות, היא שכול, היא אמהות שמבכות את ילדיהן, היא הרס, היא חורבן, היא תופעה אנושית מכוערת. המלחמה משקפת רגשות של שנאה, נקמה, לאומנות. היא מוציאה מן האדם את הרע שבתוכו. מלחמה היא ההיפך מן הרצון לחיות, לאהוב, לגדל ילדים. ליצור.

 

במדינת ישראל חווינו זאת מאז הקמתה. קשה כבר לספור את המלחמות, המבצעים הצבאיים, הפעולות הצבאיות למיניהן. כבר כמעט שישים שנה אנחנו חיים על חרבנו. ובכל זאת, הציבור בישראל מאמין כי עם שוחר שלום אנחנו, כי ידנו מושטת כל הזמן לשלום וכי אך אויבינו צמאי הדם הם שכופים עלינו את המלחמות. תיאורטית זה נכון, אין ישראלי שלא יעיד על עצמו כי הוא שוחר שלום. מעשית, חשבון הנפש שלנו הוא עקוב מדם.

 

יותר מדי פעמים כבר נכנסנו למלחמה עקב חוסר רצוננו לדבר עם הצד השני, עקב חוסר נכונותנו לדבר בכלל, עקב אמונתנו כי ניתן לכפות פתרונות בכוח. יותר מדי אסטרטגים כבר תכננו לנו מלחמות, שבצידן תכניות מדיניות ספקולטיבית. כך ניסינו לעשות סדר חדש בלבנון, וכך אנחנו מנסים למוטט את ממשלת החמאס ברשות הפלסטינית. פוליטיקאים ישראלים שיכללו את אמירתו של פון קלאוזביץ, כי המלחמה היא המשך המדיניות בדרכים אחרות. יותר מדי פעמים פנינו לדרך המלחמה כי פחדנו לדבר, כי פחדנו להתפשר. פנינו לדרך המלחמה מתוך חולשה מדינית, מתוך קיבעון ביחסנו לצד השני.

 

ממשלתו של אולמרט אשמה גם היא בחטא הישראלי הקדמון. אולמרט נכנס למשרד ראש הממשלה והצהיר על תכניות מדיניות מרחיקות לכת, שביסודן הרצון להביא את הכיבוש אל קיצו. לפני שהספיק לחמם את כיסאו, מצא מולו ממשלה נבחרת ברשות הפלסטינית, שבראשה אנשי חמאס.

 

במקום לראות בכך הזדמנות לבדוק אפשרות של ניהול משא ומתן עם הקיצוניים שבפלסטינים, בחר אולמרט בשלב ראשון להחרים את הרשות, בשלב שני לגייס קואליציה בינלאומית שתדחוף אותה אל הפינה, שממנה הדרך לשימוש בכוח קצרה: כוח על-ידי הפלסטינים, ירי של קסאמים, תגובה חריפה שלנו, חיסולים, הרג עשרות רבות של אזרחים, ומכאן - מתקפת החמאס, הרג חיילינו וחטיפת גלעד שליט. שוב שגינו בקוצר ראייה, שוב האמנו ביכולתנו לכפות פתרונות על-ידי שימוש בכוח. הפעולה הצבאית בעזה תביא עוד הרג, עוד הרס, עוד שכול, אבל היא לא תפסיק את פעולות האיבה ולא תחזיר את גלעד.

 

בלבנון, אחרי אינסוף טעויות ואובדן של למעלה מאלף חיילים, קיבלנו את ההחלטה הנכונה לפני שש שנים, סיימנו את הכיבוש בדרום, יצאנו עד לסנטימטר האחרון וקיבלנו לגיטימציה בינלאומית. ובכל זאת, גורם טרוריסטי פונדמנטליסטי, מונע על-ידי כוחות ההרס, ההרג והאבדון מאיראן ובתמיכה סורית, המשיך בהערכות למלחמה נגדנו, המשיך להתגרות בנו ולקרוא תגר על עצם קיומנו כמדינה. פעולה צבאית נגד חיזבאללה הפכה לבלתי נמנעת. השאלה הייתה רק מתי ואיך.

 

ולמרות הכל, אינני פציפיסט. בנקודות זמן מסוימות, בתנאים מסוימים ובלית ברירה, כדי להגן על חייך, ביטחונך, עתידך, זכותך לחיות בשלום - אין ברירה אלא להילחם. בלבנון נוצרה סיטואציה כזאת. אבל האם המלחמה, שכאמור - יש לה הצדקה, תמשיך להיות מוצדקת ללא קשר למידת הכוח אותה ננקוט? האם הרס שכונות שלמות בביירות הוא מוצדק? האם בהיעדר מטרות צבאיות מובהקות - מוצדק לבחור מטרות ללא הבחנה? התשובה היא שלילית. גם כשמלחמה היא הכרחית, היא מצדיקה רק את האלימות ההכרחית, היא מחייבת זהירות בחיי אזרחים והימנעות מהרס מיותר. התמונות שמשודרות אלינו ערב-ערב מביירות מעוררות ספקות, האם המידתיות אכן נשמרת, האם אנחנו נוקטים רק את הצעדים ההכרחיים, המוצדקים, המאפשרים תוך פגיעה מינימלית לחסל את האיום החיזבאללאי - או שבאותה הזדמנות, מתוך רצון להגביר את כוחנו המרתיע, אנחנו מתנהגים כמשוגע השכונתי למען יראו וייראו.

 

ככל שינקוף הזמן ונחריף את פעולותינו בלבנון, יותר ויותר אנשים בארץ ובעולם יסתייגו מהן, וההצדקה הראשונית לפעולה תאבד מתוקפה. זכותנו להילחם כדי לחסל את האיום על אזרחינו, זכותנו לסלק את חיזבאללה ולדרוש אחריות לבנונית ובינלאומית לשקט בגבולנו הצפוני. אבל הזכות הזאת לא מעניקה צ'ק פתוח להמשך פעילות מלחמתית בלתי מוגבלת.

עו"ד צלי רשף, ממקימי "שלום עכשיו", כיהן כחבר בכנסת ה-15 מטעם סיעת העבודה

 

חזור למעלה
לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: אביב דיבון, דובר צה"ל
אש בכיוון לבנון
צילום: אביב דיבון, דובר צה"ל
מומלצים