מלחמות היהודים

במדינת ישראל חווינו זאת מאז הקמתה. קשה כבר לספור את המלחמות, המבצעים הצבאיים, הפעולות הצבאיות למיניהן. כבר כמעט שישים שנה אנחנו חיים על חרבנו. ובכל זאת, הציבור בישראל מאמין כי עם שוחר שלום אנחנו, כי ידנו מושטת כל הזמן לשלום וכי אך אויבינו צמאי הדם הם שכופים עלינו את המלחמות. תיאורטית זה נכון, אין ישראלי שלא יעיד על עצמו כי הוא שוחר שלום. מעשית, חשבון הנפש שלנו הוא עקוב מדם.

יותר מדי פעמים כבר נכנסנו למלחמה עקב חוסר רצוננו לדבר עם הצד השני, עקב חוסר נכונותנו לדבר בכלל, עקב אמונתנו כי ניתן לכפות פתרונות בכוח. יותר מדי אסטרטגים כבר תכננו לנו מלחמות, שבצידן תכניות מדיניות ספקולטיבית. כך ניסינו לעשות סדר חדש בלבנון, וכך אנחנו מנסים למוטט את ממשלת החמאס ברשות הפלסטינית. פוליטיקאים ישראלים שיכללו את אמירתו של פון קלאוזביץ, כי המלחמה היא המשך המדיניות בדרכים אחרות. יותר מדי פעמים פנינו לדרך המלחמה כי פחדנו לדבר, כי פחדנו להתפשר. פנינו לדרך המלחמה מתוך חולשה מדינית, מתוך קיבעון ביחסנו לצד השני.

ממשלתו של אולמרט אשמה גם היא בחטא הישראלי הקדמון. אולמרט נכנס למשרד ראש הממשלה והצהיר על תכניות מדיניות מרחיקות לכת, שביסודן הרצון להביא את הכיבוש אל קיצו. לפני שהספיק לחמם את כיסאו, מצא מולו ממשלה נבחרת ברשות הפלסטינית, שבראשה אנשי חמאס.

במקום לראות בכך הזדמנות לבדוק אפשרות של ניהול משא ומתן עם הקיצוניים שבפלסטינים, בחר אולמרט בשלב ראשון להחרים את הרשות, בשלב שני לגייס קואליציה בינלאומית שתדחוף אותה אל הפינה, שממנה הדרך לשימוש בכוח קצרה: כוח על-ידי הפלסטינים, ירי של קסאמים, תגובה חריפה שלנו, חיסולים, הרג עשרות רבות של אזרחים, ומכאן - מתקפת החמאס, הרג חיילינו וחטיפת גלעד שליט. שוב שגינו בקוצר ראייה, שוב האמנו ביכולתנו לכפות פתרונות על-ידי שימוש בכוח. הפעולה הצבאית בעזה תביא עוד הרג, עוד הרס, עוד שכול, אבל היא לא תפסיק את פעולות האיבה ולא תחזיר את גלעד.

בלבנון, אחרי אינסוף טעויות ואובדן של למעלה מאלף חיילים, קיבלנו את ההחלטה הנכונה לפני שש שנים, סיימנו את הכיבוש בדרום, יצאנו עד לסנטימטר האחרון וקיבלנו לגיטימציה בינלאומית. ובכל זאת, גורם טרוריסטי פונדמנטליסטי, מונע על-ידי כוחות ההרס, ההרג והאבדון מאיראן ובתמיכה סורית, המשיך בהערכות למלחמה נגדנו, המשיך להתגרות בנו ולקרוא תגר על עצם קיומנו כמדינה. פעולה צבאית נגד חיזבאללה הפכה לבלתי נמנעת. השאלה הייתה רק מתי ואיך.

ולמרות הכל, אינני פציפיסט. בנקודות זמן מסוימות, בתנאים מסוימים ובלית ברירה, כדי להגן על חייך, ביטחונך, עתידך, זכותך לחיות בשלום - אין ברירה אלא להילחם. בלבנון נוצרה סיטואציה כזאת. אבל האם המלחמה, שכאמור - יש לה הצדקה, תמשיך להיות מוצדקת ללא קשר למידת הכוח אותה ננקוט? האם הרס שכונות שלמות בביירות הוא מוצדק? האם בהיעדר מטרות צבאיות מובהקות - מוצדק לבחור מטרות ללא הבחנה? התשובה היא שלילית. גם כשמלחמה היא הכרחית, היא מצדיקה רק את האלימות ההכרחית, היא מחייבת זהירות בחיי אזרחים והימנעות מהרס מיותר. התמונות שמשודרות אלינו ערב-ערב מביירות מעוררות ספקות, האם המידתיות אכן נשמרת, האם אנחנו נוקטים רק את הצעדים ההכרחיים, המוצדקים, המאפשרים תוך פגיעה מינימלית לחסל את האיום החיזבאללאי - או שבאותה הזדמנות, מתוך רצון להגביר את כוחנו המרתיע, אנחנו מתנהגים כמשוגע השכונתי למען יראו וייראו.

ככל שינקוף הזמן ונחריף את פעולותינו בלבנון, יותר ויותר אנשים בארץ ובעולם יסתייגו מהן, וההצדקה הראשונית לפעולה תאבד מתוקפה. זכותנו להילחם כדי לחסל את האיום על אזרחינו, זכותנו לסלק את חיזבאללה ולדרוש אחריות לבנונית ובינלאומית לשקט בגבולנו הצפוני. אבל הזכות הזאת לא מעניקה צ'ק פתוח להמשך פעילות מלחמתית בלתי מוגבלת.

עו"ד צלי רשף, ממקימי "שלום עכשיו", כיהן כחבר בכנסת ה-15 מטעם סיעת העבודה