מהאוויר לא מנצחים

במשך שלושה חודשים ב-1991 נחתו אלפי פצצות על עיראק, אך רק ארבעה ימי לחימה של כוחות השדה הכניעו את משטר הבעת'. ב-1989 ריסס חיל-האוויר האמריקני את בירת פנמה, אולם רק הצטרפות כוחות שדה הכריעה את משטר נורייגה. גם הניסיון הישראלי בעזה ובלבנון מוכיח שטילים, חיסולים ממוקדים ופעילות קרקעית מקומית וקצרת-טווח גורמים להרס, אך אינם מכריעים אויב. כמו השפעת גיזום ענפי העץ, פעולות אלו נוטות דווקא לחזק את שורשי עץ הטרור.

הכרעת אויב איננה פעולה של "זבנג וגמרנו" בשלט רחוק אלגנטי ונטול-אבידות לכוחותינו באמצעות פצצות מתוחכמות ופעולות ממוקדות. הכרעת אויב וריסוק יכולותיו מחייבים נוכחות ושליטה המאפיינים כוחות קרקע, כדי למנף את אפקט הפצצות המתוחכמות. רק פעולה קרקעית מערכתית, הכרעתית ובלתי-פרופורציונאלית תשלול מחיזבאללה ומהטרור הפלסטיני את היכולות להפציץ את מרכז הארץ, להמשיך את כתישת העורף האזרחי בצפון ובדרום ולפגוע במתקנים ובמבנים חיוניים מבחינה אזרחית וביטחונית.

רק פעולה קרקעית תבטיח שגרה שלווה ארוכת-טווח של העורף האזרחי, שהיא היעד המרכזי של כל ממשלה. פעולה קרקעית תובעת קורבנות, אך במערכה לשמירה על ביטחון העורף - במיוחד במזרח התיכון - אין ארוחות חינם. היעדר פעולה קרקעית גורם לעלייה במספר האבידות האזרחיות ולהרס רב יותר של תשתיות אזרחיות, המטפחים תחושת חוסר-אונים וכרסום באמון האזרחים בצה"ל ובממשלה. תקדים הסקאדים מ-1991 מבהיר עד כמה חמורה יותר ההשפעה הפסיכולוגית ארוכת-הטווח של טילי אויב, המכים בעורף האזרחי, מהשפעת פיגועי טרור שגרתי; עד כמה חמורה יותר תהיה השפעת אלפי טילי קטיושה וקסאם על תחושת הציבור, מהשפעת 39 טילי סקאד פרימיטיביים שספגנו ב-1991?

את הרתיעה מפעולה קרקעית מקיפה אפשר לייחס כמובן לטרואמת שלום-הגליל. אבל הנזק של של"ג לא היה בעצם המלחמה, שמנעה את השלמת פריסת אש"ף לאורך הגדר וכתישת הצפון, כפי שעושה היום חיזבאללה. הנזק של של"ג הוא בהפקת לקח שגוי - הימנעות מפעולה קרקעית מקיפה. במקום להפיק את הלקח הראוי - לא להיגרר לעימות ממושך ונרחב מדי ולשדרג יכולות מודיעיניות ומבצעיות - הנטייה היא "לשפוך את התינוק עם המים" ולסרס את צה"ל ואת מורל הציבור.

נשיא ארצות-הברית והקונגרס מעניקים גיבוי למלחמת ישראל בחיזבאללה ובטרור הפלסטיני, שהם אויב משותף לשתי המדינות ומקור השראה לטרור האנטי-אמריקני בעיראק ובאפגניסטן. בבית הלבן ובגבעת הקפיטול מקווים שישראל תיכנס לשלב ההכרעה מוקדם ככל האפשר. השהיית ההכרעה מקשה עליהם לשמור על רמת התמיכה הנוכחית אל מול הלחץ של מחלקת המדינה, ה-CIA, בוש האב, חברות הנפט וההנדסה הרב-לאומיות, סעודיה, מערב אירופה והאו"ם.

הימנעות ממערכה קרקעית תוביל את ישראל למו"מ מדיני נוסף עם הטרור הלבנוני והפלסטיני, שהפכו לאב-טיפוס של הפרות

שיטתיות ורצחניות של כל הסכם. הפיתוי לנהל מו"מ עם טרוריסטים הנחושים לחסל את המדינה היהודית אינו מהווה תכונה נאורה, אלא תסמין של היעדר-נחישות, ביטוי לניצחון הרהורי לב על המציאות, ואולי אף להרס עצמי. הציפייה שממשלת לבנון חסרת האונים "תוציא את הערמונים מן האש" עבור ישראל, משוללת יסוד. לביירות אין רצון או יכולת להתמודד עם חיזבאללה. אין לצפות שלבנון החלשה תיכנס לקלחת המרתיעה את ישראל החזקה. מדינה ריבונית וחזקה אינה מפקידה את הלוחמה בטרור בידי קבלני משנה. 

התנגדות לפעולה קרקעית הכרעתית, המאפיינת את חסידי איפוק שש השנים האחרונות שרקחו את תבשיל חיזבאללה, מונעת את השגת יעדי המלחמה בטרור הלבנוני והפלסטיני, מגבירה את האבידות בעורף האזרחי, ממשיכה לכתוש את כוח ההרתעה הישראלי, מלבה את התוקפנות הערבית ואת האי-יציבות באזור, מכרסמת בתמיכתה של וושינגטון, מרחיקה את השלום וזורעת זרעי פורענות של גלי טרור ומלחמה איומים יותר.

יורם אטינגר, מומחה לענייני המזרח-התיכון וארצות-הברית, לשעבר הקונסול הכללי בניו-יורק