ריח המדים, ניחוח הרביולי

קילומטר מחוץ לטווח הקסאמים, לצלילי הבאסים של הפגזים ועם ריח המדים של אחיה עדיין באוויר, טל פיחוביץ מחליטה לא לוותר על הנשק היחיד של העורף הכי לוחם בעולם: היומיום ורגעי האושר שהוא מביא איתו, כמו מנה של רביולי טלה

טל פיחוביץ'פורסם: 21.07.06 , 09:22

"ארץ זבת חלב ודבש" הבטיחו לנו, למי שטרח לקרוא. באותיות הקטנות נכתב גם "ארץ אוכלת יושביה". אנחנו חיים במציאות מטורפת, חיים בין חיים למוות בצורה הכי בסיסית ובהירה ש"בין חיים למוות" יכול לבוא לידי ביטוי.

רק לפני שבועיים התפרסם הטור שכתבתי על אח שלי, על הדאגה והלילות חסרי השינה במהלך השנים בהן שירת בלבנון. במחשבות הכי גרועות שלי לא דמיינתי ששבוע אחרי זה אני אראה שוב את המדים שלו, ששבוע אחרי זה תפרוץ פה מלחמה. "די, נו, תפסיקי להיות דרמטית, אין לך מה לדאוג ברמה הפרטנית, במיקרו. אני כבר לא לוחם ואני לא נכנס פנימה". ברמה הפרטנית אולי לא, אבל ברמה הגלובלית המצב בטטה והמאקרו שלנו לא משהו לאחרונה.

יום שלישי, טלפון לפני הצהריים. נועה ואני מבשלות אצלה בבית לסוף השבוע. בטלוויזיה תמונות זוועה ובלבול מגבול הצפון, והאסטרטג האקס-לוחם מתקשר לשאול אם בא לנו לקפוץ אליו עם משהו לאכול, כי הוא קצת רעב ותיכף אולי נוסע - התקשרו אליו ואמרו לו לארוז תיק ולחכות לטלפון. אכלנו ביחד ארוחת צהריים, קיבלנו סקירה ממצה (במסגרת מגבלות בטחון שדה, כמובן) ודיון אסטרטגי מעמיק. הלך התיאבון. לא קראו לו. נרגענו ונסענו משם, אבל התמונות בטלוויזיה, ריח המדים שלו (שלא ראיתי כבר שש שנים), הנעליים הצבאיות, חיילים חטופים, פצצות שנופלות בבית - הגוש הענקי שחונק לי את הגרון כבר כמה שבועות התפרץ ובכיתי כאילו אין מחר.

במהלך נסיונות ההרגעה העצמית וייבוש הדמעות קיבלתי טלפון מיחצ"ן, לוודא שאני מגיעה לארוחת השקה לכבוד פסטיבל "שף תאכל" בשרון. דווקא נחמד, אבל לחשק, אעפס, אין ממש נוכחות דומיננטית בהרכב הנפשי שלי. בטלפון אחר ביטלתי יומיים של טיול שתכננתי עם חבר. כל מה שבא לי לעשות זה לשבת בבית, להתחבר באינפוזיה לטלוויזיה ולהיות הכי קרוב שאפשר למרכז העניינים.

אבל אז נרגעתי, זקפתי קומה, שטפתי פנים וחשבתי לעצמי – לעזאזל, למה לא? הנשק היחיד שיש לנו כאן, בעורף הכי לוחם בעולם, הוא היומיום - החיים הכאילו נורמליים בתוך הטירוף של המדינה שלנו. רגעי אושר קטנים בין חרדה למתח ולזפזופ אובססיבי בין ערוצי חדשות. תהיה ארוחה ויהיה גם טיול.

את השורות האלה אני כותבת בחזית הדרומית של המלחמה, קילומטר מחוץ לטווח קסאמים (אבל כשיש קטיושות מי בכלל זוכר קסאמים). אמצע הלילה, אני יושבת מול המחשב עם כוס אוזו והצלילים שמתנגנים ברקע הם באסים של פגזים. כל נפילה נשמעת בבירור וסוללות התותחים של צה"ל שלא נחות לרגע מרעידות פה את החלונות.

הנה מתכון של מנה שטעמתי השבוע באותה ארוחה, מנה שהעלתה חיוך אווילי על פני ועשתה לי רגע קצרצר של אושר, אחרי (וכנראה גם לפני) המון רגעי בכי וחרדה. היא אולי קצת פלצנית, לא ממש כשרה וגם לא צמחונית, ומי שרוצה לצעוק שיצעק. אם המנה הזו לא טובה למי מכם – תעשו לי טובה ותשתדלו לא לקטר. תמצאו מנה אחרת שמשמחת אתכם, קחו ביס, תעצמו עיניים ותחייכו, גם אם זה רק לכמה שניות.

רביולי טלה

של השף ניר שלמה ממסעדת אדיסון ברעננה

המרכיבים:

למילוי:

400 גר' פלדה טלה

400 גר' פלדה עגל

200 גר' בקר

100 גר' בצל לבן קצוץ

50 גר' פטרוזיליה קצוצה

מלח, פלפל ובהרט לפי הטעם

לבצק:

1 ק"ג קמח דורום