שביל הבריחה
הטלוויזיה, שעבור רבים היא מקור בלתי נדלה לבריחה נהנתנית מהמציאות, הפכה בימים האחרונים דווקא למקור בלתי נדלה לדחק. יש מי שמעדיפים לקבל כמה שיותר חדשות; יש מי שרק רוצים לברוח מהמידע. אז נסראללה או טלנובלה?
"תאמיני לי שגם אני הייתי בשוק, אבל לפי ההתנהגות של סיפריאנו שהיה יורד על חסוס ניניו שאהב לצייר והוא לא מספיק מאצ'יו כמו מיגלון, כבר תיארתי לעצמי שסיפריאנו יהיה בשוק כאשר מיגלון יופיע, אבל לא ציפיתי לזה. (רוזאנה, פורום "על החיים ועל המוות")
חלק נכבד מחיינו מוקדש, על אפם וחמתם של מחנכים והורים, לצפייה בטלוויזיה. נכון, זו צפייה נהנתנית, חסרת כל תועלת פרט לתענוג שטוח, אבל ככה אנחנו אוהבים את זה. אבל בימים האחרונים זה כבר לא אותו הדבר. המלחמה החדשה שקמה עלינו משבשת את אורח החיים הנורמלי: אין מכשיר טלוויזיה שלא נתקל במהדורת חדשות כלשהי. אפילו אותם אנשים שעבורם יונית ומיקי הן סימן ואות לכך שהתחיל עוד פרק של "האלופה" ושהגיע הזמן להעביר ערוץ, נכנעו וספגו מטחי דיווחים מדי שעה.
כיצד הושפעו צופי הטלוויזיה בארץ מן המעבר החד הזה מצריכת חדשות מתונה (אם כי גבוהה יחסית למדינות אחרות) לבהייה מתוחה וארוכת שעות? האם הדחף - לעכל כמה שיותר מהחדשות הרעות בזמן אמת - משותף לכולם או שהוא נחלת סוג מסוים בלבד של אנשים? ומי מנתב לעצמו כבר עכשיו את "שביל הבריחה" מהאירועים?
שידור נאום נסראללה באל מנאר (צילום: איי פי)
מסתבר כי בימים מתוחים התהום הנפערת בין שני הטיפוסים רחבה אפילו יותר. דורון: "הטיפוס המנטר ירצה לראות יותר חדשות מהרגיל והמסנן יברח מהן כמו מאש. כמובן שכשמצב קשה נמשך לאורך זמן, ניכרת התרגלות אליו. עכשיו אנו מצויים במצב של דחק חמור, אבל ככל שעוברים הימים ליבנו גס בזה ואנו הופכים קהים. זה כמו שהפיגוע הראשון זעזע אותנו, אבל הפיגוע העשירי היה כבר בגדר שגרה".
דורון מסכימה כי למי שנוהג לצפות בתכנים ישראליים לא חדשותיים אין כרגע מצאי רב בערוצים הממלכתיים, ומספרת: "אני למשל עובדת כפסיכולוגית עבור התוכנית 'מיי בלוג', שהוחלט לא להעלות אותה לשידור השבוע. עשו איזה סדר עדיפויות שהוא נכון לאומה - זו תוכנית קלילה ומנותקת והיא לא מתאימה עכשיו. אבל בעוד כמה ימים אנשים ישמחו לראות משהו קצת מנתק".
השיר שלנו 3 (צילום: אסנת רום)
הערוצים הקטנים הם הילד הרע
יש תוכניות שבמקום לחכות לשגרת המלחמה התאימו עצמן במהירות ל"מצב". "כוכב נולד" היא דוגמא מובהקת. יואב צפיר, האיש שעומד מאחוריה ושותף גם ביצירת "השיר שלנו", מספר שההתארגנות היתה ספונטנית ובכל זאת מוצלחת מאוד: "שינינו את הקונספט תוך שעות ספורות. ביום חמישי מצאנו במקרה את הזוג שהתחתן ושלחנו אליו את הראל סקעת. בשישי בצהריים הבנו שכבר לא נעשה תוכנית רגילה אז נסענו צביקה ואני לצפון, הבאנו את השופטים לשם, דיברנו עם המשטרה ועם מכבי האש וביקשנו מהם לשלוח לנו שוטר וכבאי ששרים ואירחנו את כוכבי 'השיר שלנו' שעלו מיוזמתם לצפון. קיבלנו תגובות מאוד מרגשות על התוכנית. בכל זאת הקפדנו לשמור על אווירה טיפה יותר קלילה, כן קצת לברוח, לנקות את הראש. שלא יהיה טון של יום הזיכרון".
עם זאת, הוא בטוח שבסוף שבוע הנוכחי תועלה כבר תוכנית רגילה. "ככה אני מקווה. אנחנו מתארגנים לתוכניות רגילות, מקסימום נפתח נקודות שידור מהצפון כמו באירוויזיון. אני מאמין ושומע מהאנשים שזה מה שהם רוצים".
"השיר שלנו", לעומת זאת, משודרת כרגיל. זה קשור לסוג הערוץ?
"אני אומר גם לקברניטי הערוצים שאחרי עשר מהדורות חדשות מורחבות, העם רוצה תוכן שמנותק מהאירועים. זה חשוב לא פחות מחדשות מלחמה. לכן 'השיר שלנו' ממשיכה כרגיל. אני חושב שהצופים זקוקים לזה ומי שיושב במקלטים זקוק לזה. זו מהפיכת התקשורת: ערוץ 2 והערוצים האחרים הם כמו הדודים האחראים. הערוצים הקטנים הם כמו 'הילדים הרעים' יותר ולהם מותר דברים אחרים".
מי שמסכימה אתו היא אור ביטון, בת 17 מקריית שמונה, שנמצאת כרגע אצל קרובי משפחה בקריית מוצקין. "כל חיי אני סובלת מהקטיושות. קופצים פה מכל טריקת דלת. בטלוויזיה יש יותר מדי עדכונים, יותר מדי עדויות. שמעתי השבוע יותר חדשות מששמעתי כל החיים שלי - זה מטריף כבר את השכל. אז אני גולשת בפורומים, וצופה ב'שיר שלנו' כדי להירגע. קשה להתארח אצל אנשים אחרים, קשה להיות מנותקת מהבית שלך, ואני די מתנתקת מזה כשאני צופה בסדרה. ואז מתפוצצת הבועה ואני חוזרת למציאות, אבל השעה הזאת בכל זאת עוזרת להביא קצת שקט".
ובהחלט נדמה כי אין דרך מילוט טובה יותר מהרקטות מאשר שקיעה בעלילה סוחפת של טלנובלה תוצרת ישראל או חו"ל. אולם גם בקרב צופי הטלנובלות ישנם כאלה ששגרת החיים שלהם הופרעה ואינם מסוגלים ליהנות מהצפייה כבעבר. דורית פרקש, בת 39, מורה במקצועה, מתגוררת בימים כתיקונם בצפת. היא שוהה כעת במלון בתל אביב עם רבים מקרובי משפחתה המורחבת. "אני אוהבת מאוד את 'על החיים ועל המוות', שמשודרת ב'ויוה', אבל כבר שבוע לא צפיתי בה", אומרת פרקש. "אין לי חשק לזה. הילדים מתבוננים בדיווחים ובוכים, כולנו בטראומה וכל יום שהייה פה עולה לנו ביוקר. אני לא מרוכזת מספיק כדי לראות משהו חוץ מחדשות". גם תושבת תל אביב השלווה, רינת בת ה-26, עושה לעצמה הקלות בצפייה. "בזמן האחרון אנחנו מזפזפים באמצע הטלנובלה אם שומעים שקורה משהו מהטלוויזיה שבחדר השני. זה דבר שפעם אסור היה בשום אופן לעשות: לזפזפ באמצע".
אבל יש מכורים שגם נסראללה לא יצליח להתיק מהמסך. גילי גרינברג בת ה-18 מקריית ים מתגוררת באופן זמני במלון בתל אביב. "אני פה עם כל המשפחה. באתי לתפוס מחסה במקום שנראה עבורי כמו חו"ל כי אזור חיפה שומם. למרות המצב אני מכורה קשה ל'אלופה' ולא מפספסת אף פרק. אני צופה בסדרה עם אחותי בחדר במלון. זה זמן רגיעה כזה".
על החיים ועל המוות ויוה
בריחה אל הנורמליות
לדברי ד"ר פול פרוש מהחוג לעיתונאות ולתקשורת באוניברסיטה העברית בירושלים, גם בזמנים הכי טובים אנחנו רוצים לברוח מהמציאות. ולמרות זאת, אווירת הלכידות שמעודדים ערוצי הטלוויזיה הממלכתיים חשובה מאוד לתחושת "החיים נמשכים" בקרב הציבור: "בזמנים כמו אלה, הערוצים שמשדרים חדשות מעדיפים לשדר במתכונת מיוחדת גם כשאין על מה לדווח. מעלים צופים לדבר בקו פתוח כדי לתת לציבור תחושה שדברים קורים מרגע לרגע".
אבל על פניו הפסקות השידורים לצורך חדשות מעידות דווקא על שיבוש החיים.
"אמצעי התקשורת מאותתים בדרך הזאת על קיומו של עולם חיצוני, שמתנהל באופן מוכר ואמין. זה תפקיד שהם ממלאים תמיד, תפקיד שמודגש עוד יותר בימים של משבר. אני נוהג לשאול את הסטודנטים שלי: 'מה היה קורה אם היית קם בבוקר והיית מנסה להדליק את הטלוויזיה או הרדיו או לגלוש באינטרנט ואין שום דבר. מה היית חושב?' והם תמיד עונים: 'סוף העולם', וזו עוד התשובה שאני מקבל בימים רגילים. רק האפשרות לקלוט משהו, איזה תשדיר של משהו, מעיד על קיום העולם החיצוני היום ובטח בעתות מלחמה. זה בא לידי ביטוי אפילו בתכנים בידוריים: יש הבדל בין צפייה בערוץ לבין צפייה בסרט בדי.וי.די. ערוץ שמשדר מהווה אינדיקציה לחיים בחוץ, לשגרה. זה סימן לכך שכולנו ביחד, אפילו בבריחה לערוץ טלנובלות יש אלמנט שהכל בסדר. מישהו משדר את זה הרי, הכל כרגיל".
צפייה רבה בטלנובלות בזמן מלחמה אינה מעידה על אסקפיזם או ניתוק?
"הבריחה אינה אל עולם דמיוני אלא להיפך: בריחה אל החברה, אל הנורמליות. וזה מאוד טבעי ומאוד חשוב. ישנן כל מיני דרכי התמודדות ואלה שצופים יותר בטלנובלות לא מתעלמים מהמצב, אלא דווקא רוצים להתחבר לחברה".
ואכן, גם המומחים האמיתיים לטלנובלות לא נסגרים מפני המציאות מוכת הרקטות. באתרי הקינון שלהם ניתן לאתר סימני מודעות ברורים למתרחש מחוץ לעולם הטלוויזיוני דובר השפות הלטיניות. ברוכים הבאים לאזור תקצירי הטלנובלות של פנאי פלוס ב-ynet. ביננו, מי לא נכנס לשם לפחות פעם אחת? אני. רובנו. רק מכורי אמת לוקחים חלק בעולם הטוקבקים הענף שמשגשג שם תחת כל תקציר רענן.
בינות לטוקבקים רגילים כגון: "לתגובה 1995: תלמדי קודם לכתוב ספרדית!", פעילות שם דמויות קבועות של מכורים המכנים את הטוקבקייה הזאת "פורום". הם חולקים ביניהם אהבה יוקדת, חסרת פשרות, לטלנובלות. הנה לסיום מספר עדויות מאגף טוקבקים זה, המעידות יותר מכל על דרך ההתמודדות הייחודית של קליקת מטקבקי-תקצירי-הטלנובלות. גם עליהם לא פסחה המלחמה, אך היא מתערבבת ומתערבלת עם החיים הטלנובליים הנשקפים אליהם באהבה מן המרקע.
"..ברוך השם, הכל בסדר. תודה. היום ממש שמחתי לברוח קצת מהחדשות המטרידות. בטלוויזיה מדברים באובססיה גם כשאין משהו חדש לומר, כך שמזל שיש את 'ויוה' לצאת קצת מהבעסה. אני ממש לא מבינה את איזבל. מדוע היא דוחפת את אפה המנותח לענייניה של הגברת הוורודה?? הרי היא צריכה לשמוח שאנחלה לא לוטשת עיניים לאנדרס, לא??" (חואניטה).
"הי יבגני, איך אתה מחזיק מעמד? אני אתך, מחזיקה לך אצבעות ומקווה שייגמר מהר. אתה צודק לגבי סלוודור, אבל כפי הנראה המראה הזנוח של הבית וגם הריח שנדף מאישתו ובנו הרתיעו אותו" (רוזנה).
ולסיכום: "ולקארן שבעלה בצבא, מאחלת שבוע שקט, ושהדרמות יתרחשו רק בטלנובלות" (אסול). אמן.
צמודים לטלוויזיה. מעיד על קיום העולם החיצוני
צילום: רויטרס
מומלצים
