פרויקט "אקווריה": בלי מכרז, בלי שקיפות
התמרים של קיבוץ אילות בדרום עומדים זה כשלוש שנים במרכזו של סכסוך, לאחר שקבוצת יזמים קיבלה את הקרקעות ללא מכרז כדי להקים עליהם דיסנילנד נוצץ. הסיפור מציג פעם נוספת את הבעייתיות הטמונה בהליכי תכנון סביבתי בישראל, שאינם לוקחים בחשבון את מחזיקי העניין הרלוונטיים
מטעי התמרים הללו עומדים מזה כשלוש שנים במרכזו של סכסוך עמוק, שמצליח לחמוק מעיני התקשורת. אולי בגלל המרחק הרב והחום המעיק. מותר להניח, כי אילו היו התמרים של קיבוץ אילות נטועים בלב גוש דן, כל קורא היה מכיר כבר מזמן את השם "אקווריה", ולא היה חושב שמדובר בייבואני אמבטיות ואסלות.
מתברר, כי פארק השעשועים ושאר מתקני התיירות שיש לקיבוץ אינם משביעים את תיאבונם של יזמים אוהבי "אטרקציות". לדעתם, התיירים שמגיעים לאילת סובלים מחסור חמור בבידור. לשם כך מעוניינת קבוצת יזמים אמריקנים, שנציגה בישראל הוא רן פקר, להקים באזור דיסנילנד נוצץ, שאולמות הקונגרסים המתוכננים שלו יוכלו גם להפוך לאולמות קזינו ביום מן הימים. בקיצור, הכלאה לבנטינית בין דיסנילנד ולבין לאס-וגאס. שם האטרקציה הזו בישראל אמור להיות "אקווריה".
פנטזיה במקום תמרים
מינהל מקרקעי ישראל וגורמי שלטון אחרים התלהבו מאוד מהפנטזיה, או אולי מאישיותם של היזמים. הם החליטו לתת להם את הקרקעות הנכספות ללא מכרז. ותוך כדי כך, הודיע המינהל לקיבוץ אילות שעליהם להתכבד ולהתפנות משטח, תוך סילוק התמרים, שהם מגדלים בקצה המדינה מאז יום הקמתם, כשאיש לא חשב שהמקום אטרקטיבי במיוחד.
עוד הודיע המינהל לקיבוץ, שממש לא רצוי שישקיעו השקעות מיותרות בתיקון נזקים תשתיתיים במטעים (למשל, בעקבות שיטפונות החורף), כי איש לא יפצה אותם על כך.
הקיבוץ, מסיבותיו שלו, לא התלהב מרעיון הסילוק החד-צדדי. בינינו, גם להם יש אטרקציות, ולמה עליהם לוותר על הכנסות לטובת משקיעים זרים? ועוד לעקור את התמרים ולתת להם את השטחים שלהם?
כל השאלות הללו כבר נדונות בפני החוק, לאחר שהקיבוץ פנה לבית המשפט כדי שזה ימנע את העברת הזכויות ליזמים החרוצים. ואם לא די בכך, מבקר המדינה פתח גם הוא בימים אלו בבדיקת הפרשה, המתגלגלת מאז שנת 2003. שכן בניגוד לתהליכי האישורים האיטיים מאוד של פרויקטי פיתוח בישראל, במקרה של "אקווריה" הכל מתקדם בקצב הסילון. והתקדמות מהירה כל כך של אישורים תכנוניים מעוררת תהייה אחת או שתיים בדבר תקינות התהליך.
ההתייחסות לסיפור "אקווריה" באמצעות המשקפיים של אחריות חברתית מציגה פעם נוספת את הבעייתיות הטמונה בהליכי תכנון סביבתי בישראל, שאינם לוקחים בחשבון את מחזיקי העניין הרלוונטיים. שיתוף מחזיקי עניין זה לא סיסמה ריקה מתוכן. שיתוף כזה נועד, קודם כל, לזהות צרכים ורצונות של מחזיקי עניין רלוונטיים, ולבדוק האם יוזמות מתוכננות תוכלנה להתממש, מבלי ליצור שסע חברתי קשה.
למה דווקא?
אין ספק, שקיבוץ אילות הוא מחזיק עניין מרכזי בפרשה. לפחות כמו העיר אילת, שלוטשת עיניה אל קרקעותיו, ולפחות כמו היזמים, שרוצים לעשות הרבה כסף על שטחי המטעים. אין שום פסול ברצון לעשות הרבה כסף. אבל אם באמת אפשר לעשות שם הרבה כסף, למה שלא יהיה מכרז על כך? למה דווקא קבוצת היזמים הזו? ולמה דווקא על המטעים של הקיבוץ?
המדבר הוא גדול ורחב ידיים, ואולי יש יזמים אחרים, שישמחו לפתח אטרקציה על שטחים פנויים, תוך קבלת אישורים מכל הגורמים הציבוריים המתאימים, ותוך קיום דיון ציבורי אמיתי, שלא נועד רק לכופף את ידיו של הצד השני והסוואת תהליכים נסתרים, שבהם מתקבלות ההחלטות ללא דיון? אולי היזמים הפוטנציאלים האחרים ישלשלו לקופה הציבורית יותר הכנסות? ואולי בכלל קיבוץ אילות ירצה להיות יזם כזה על שטחי המטעים שלו, או לפחות שותף מלא?
את הדיאלוג במקרה הזה מקיים מינהל מקרקעי ישראל - עם מי שהוא רוצה. לא עם קיבוץ אילות ולא עם הציבור הרחב ונציגיו. מינהל מקרקעי ישראל, יש לזכור, אינו הבעלים של הקרקעות הללו. הוא בסך הכל הגוף שאמור לנהל אותן עבורנו ובשמנו - אזרחי מדינת ישראל.
תכתיבים והימורים
במקום לקיים איתנו דיאלוג, לדווח לנו על תכניות ולשמוע את דעת הציבור באמצעות נציגיו (ארגוני החברה האזרחית, לא הפוליטיקאים), מקיים המינהל דיאלוג עם היזמים בלבד. אלא שנדמה, כי גם דיאלוג זה הוא חד-צדדי - הפעם לא מדובר בתכתיבים של המינהל כלפי היזמים, אלא תכתיבים שהמינהל מקבל מבעלי המאה ומשליחיהם. הידרשות למנועי החיפוש ברשת מגלה, כי גם ידם הארוכה של אי-אילו עוזרים ושתדלנים פוליטיים בוחשת במרק "אקווריה".
שקיפות - המרכיב המרכזי של ניהול באחריות חברתית - זה משהו שלא קיים בתהליך האישורים של פרויקט "אקווריה". כשאין דיאלוג משמעותי ואין שיתוף מחזיקי עניין, גם אין שקיפות. באתר מינהל מקרקעי ישראל אי אפשר למצוא מידע רב על הפרויקט, למעט תשריטים ושרטוטים, שרק אנשי מקצוע מבינים בהם. מה שברור גם להדיוטות הוא, שהרבה כסף כבר נשפך על תכנון הפרויקט הזה, שלגמרי לא בטוח שהוא יכול לקום במקום שבו מתחשק ליזמים להקים אותו.
עם כל הכבוד לכסף המבוזבז הזה, היה זה הימור של היזמים ונציגיהם. הם הימרו על כך שיצליחו. ואולי הם עוד יצליחו. אבל אם מישהו חושב שאנחנו צריכים פרויקט מסוג "אקווריה", כדאי להעלות את הנושא לדיון ציבורי מעמיק, לחשוב על אתרים מתאימים, לפרסם מכרזים הוגנים וגם לשנות את השם המגוחך הזה.
תמי זילברג היא חברה בצוות ISO לגיבוש התקן הבינ"ל לאחריות חברתית.
לפנייה לכתב/ת 
