איפה הבייגה שוחט של אולמרט?
מה עם המינהלת והצ'קים, איפה הסיוע לתושבים גם במחיר חריגה מהגירעון?
אני מחפש נואשות את בייגה שוחט - לא בייגה שוחט האיש, בייגה שוחט התופעה. לו שוחט כעת שר האוצר, הוא לא היה מבלה את סוף השבוע בדירתו בצפון תל-אביב, לא הרחק מהדירה בה מתגורר שר האוצר הנוכחי. הוא היה מעביר את מקום מגוריו צפונה, אל הערים, העיירות, הכפרים תחת אש הקטיושות והרקטות. בייגה היה מפשיל שרוולים ומתרוצץ בשטח לילות כימים, באמצע השבוע, בסוף השבוע. בייגה היה מושיט סיוע בו במקום, פותר בעיות מציקות, מאלץ את פקידיו לחרוג מתקנות או חותם על תקנות אחרות. הוא היה מושיט יד דואגת למי שנותרו חשופים לאש האויב, פגועים, חרדים לגורלם, לעתים חסרי ישע ואמצעים.
אני מחפש נואשות את בייגה שוחט של ממשלת אולמרט, כזה שיבקר יום-יום במקלטים בעיירות של צפון המדינה ולא יקפוץ לשם לביקור נימוסים המכוסה על-ידי תקשורת שהוזמנה אליו מראש. בייגה שוחט שלא יבלבל את המוח לאזרחים המצטופפים במרחבים המוגנים בדברי הרגעה תלושים על "מסגרת התקציב" ועל "יחס הון/תוצר". שיהיה איתם, שיביא להם מקצת מהשפע של המדינה הזאת.
כשממשלת ישראל רצתה לבצע התנתקות, היא ידעה לעקוף את המכשולים של הביורוקרטיה, כולל עקיפת החוק לפינוי-פיצוי שחוקקה הכנסת. כדי להקל על הטראומה של המפונים, ניתנו לאחראים על ההתנתקות סמכויות מרחיקות לכת לפתור בעיות בו-במקום. רק אחר-כך בא מבקר המדינה וביקר, ומוטב כך. משום מה, ממשלת ישראל לא מסוגלת ליחס דומה כלפי תושבי הצפון, כלפי נזקיהם וצרכיהם.
מי נשאר כעת בצפון? לרוב, האוכלוסייה החלשה. מי שלא יכול להרשות לעצמו לעבור למלון במרכז הארץ, מי שאינו מסוגל לנדוד דרומה, מסיבות בריאותיות, חברתיות וכלכליות, מי שחושש לעזוב את העבודה ולנטוש את כל רכושו האישי. הרבה אנשים שהלכו לאיבוד בתוך מהומת המלחמה הזו.
נכון, נשארו גם הפטריוטים המקומיים, אזרחים המסרבים להפוך לפליטים בארצם, ותיקי מלחמות שאין פחד בליבם. אך הרוב המכריע של תושבי הצפון נזקק נואשות לטיפול ממשלתי רצוף ומיידי. נזקק לקומנדו של סיוע ציבורי כספי ומינהלי. נזקק ל"בייגה שוחט" כזה או אחר. נזקק ולא מקבל, ולכן נאלץ לסמוך על מערך העמותות האזרחיות והקרנות העסקיות. ואיפה הממשלה? מטילה את כל העומס על פיקוד העורף ועל כתפיהם של פקידי מס רכוש. אך ידיהם וסמכויותיהם קצרות מלהושיע; פה צריך מינהלה כלל-לאומית, שייתן לה תקציב משמעותי והרשאה לחותם על הצ'קים. בשביל זה כולנו משלמים מסים.
ב-2004 הסכימה ממשלת ישראל להקציב שמונה מיליארד שקלים לנסיגה מרצועת עזה. כל הכסף הזה ניתן מחוץ למסגרת התקציב הרגיל, "הוחרג" (מהמילה "לחרוג") מתקרת הגרעון, שהייתה 3% מהתוצר. אף משרד לא נדרש לקצץ בהוצאותיו השוטפות כדי לממן את ההתנתקות. אבל כיום, כשהגירעון הוא אפס, אין לממשלה אומץ לב להודיע שהעלות האזרחית של המלחמה תיחשב אף היא לחריגה מסגרת התקציב. אני רוצה להבין מהו האסון שעלול לקרות לכלכלתנו, אם הגרעון הממשלתי יהיה השנה 0.5% מהתוצר ולא 0% .
אולמרט, ליבני, פרץ ודיכטר מנהלים מלחמה, וזה עיסוק מספיק. אבל מהו הדבר הכה-חשוב שמונע משרים אחרים להיות בצפת או בכרמיאל? אין זו רק שאלה על הזדהות ודוגמה אישית, זו גם שאלה של יחס הוגן מצד הממשל לאזרחים. כמה שרים ישבו במקלטים עם הילדים, העולים והקשישים, בלי להצטלם לתקשורת? כמה מהם הטריחו את עצמם עם פנקס פתוח לשערי מפעלים ועסקים סגורים, כשאף עיתונאי לא ראה ולא דיווח? וכמה שרים עשו את סוף השבוע הזה בצפון, כשהכוונה לצפון המדינה ולא לצפון תל-אביב? אנא, ספרו לי עליהם.
עוד בבלוג: בחזרה לפרופורציה
היה עוקף ומקצר: בייגה
צילום: אילן מרסיאנו
מומלצים
