"גם אני צריכה הפוגה מלחמתית מהחיים האלו"

נפצח בוידוי: אני לא צפונית. שורות אלו נשלחו, ביט אחר ביט, מאזור חיוג 03, תל-אביב. יש 30 מעלות בצל בתל-אביב. אני לא יודעת כמה נמדד במקלטים בחיפה, אבל יש לי תחושה שעקפנו אותם מזמן. המזגן שלי נאנח עד שכבה ומת. דירת חדר ב-400 דולר בחודש, פיק-אפ ברים במקום מערכות יחסים, בוס שמתעלל בי תשע שעות ביום. ואיפה כוס האספרסו הסמולנית-סימבולית? זה מר. ב"עכבר העיר" לא כתבו שאספרסו פשוט לא טעים.

אז אני יושבת כאן, דבוקה ל-ynet ולטלוויזיה. מספרים שתושבי הצפון קיבלו כמה ימים חופש בעבודה בגלל השהות במקלטים. הוט נותנת לצפונים VOD חינם. בזק מתקינה אינטרנט חופשי-חודשי על כל מטר רבוע בחיפה. עובדי נטוויז'ן קיבלו שבוע על חשבון החברה במלון בתל-אביב, כדי שיוכלו להמשיך לעבוד. אביב גפן עורך הופעות חינם לתושבי הצפון. כל חברה מסחרית שרוצה את שמה בעיתון קופצת לתוך החיבוק הלאומי ויוצאת במבצע חינם כלשהו ל-04 בלבד.

ורק אני כאן מייחלת לטיל. טיל קטן. עד כמה זה קשה לביצוע? נסראללה - אם אתה קורא את השורות האלו, מוטב שתתחשב גם בנו. אולי תזרוק איזה זילזאל צנוע, נניח, על הפרונקל של יעקב אגם בכיכר דיזנגוף? בלי הרוגים, חלילה, אבל עם שבוע חופש מהעבודה ו-VOD חינם.

תקראו לי אטומה, מרושעת, טיפשה, אבל גם אני צריכה איזושהי הפוגה מלחמתית מהחיים האלו. גם אני בנאדם. השגרה היומיומית שוחקת אותי עד דק ואין לאן להימלט. חשבתם פעם, בעצם, למה כולם נדבקים למסכים למיניהם בעתות מלחמה כאלו? חרדה ואחדות לאומית הם לא הסבר מספק בעיניי.

כמה מהעוקבים הכפייתיים אחרי מהדורות החדשות מייחלים לאיזושהי ישועה בצורת קטיושה על הקיוביקל בבניין המשרדים בו הם מבקרים מדי יום? כמה משתוקקים להסתגר במקלט בטוח כמו הרחם של אימא, ולו לשבוע בלבד? אם הרהרתם בכך כשלחצתם על refresh בדרך למבזק הבא, השגתי את מטרתי. 

• דורית אשל, 24, מנהלת רשת (וגם סטודנטית), מתגוררת בתל-אביב