נימוסים והליכון

אמינות או נמות

מוזיקה בלייזר

נדיר למצוא להקה שמקפידה לשמור על האינטגריטי שלה כמו פרל ג'אם, השריד הכמעט בלעדי ללהקות העל שסיאטל המטירה על אדמת הגראנג' בשנות ה-90. מנהיגים של להקות אחרות מהתקופה גמרו עם כדור בראש (קורט קוביין) או מזרק מלא מדי בווריד (ליין סטיילי מאליס אין צ'יינז), אבל אדי ודר עשה הכל כדי לא לתת להצלחה לעלות לראש של הפרלים.

ואכן, באלבום החדש והשמיני (ב-16 שנות קיומה של הלהקה) ממשיך ודר לכעוס על תאגידים, להתחרפן מג'ורג' דבליו, לבכות על חללי המלחמה וקורבנות האבטלה ולתפוס שלווה בגלישה על הגלים. המילים שלו הן מכלול של אכפתיות ואנושיות,  שגורם לו להישמע אמין בהרבה מסיסמאות האנטי-גלובליזציה שכריס מרטין כותב בטוש על היד בהופעות של

קולדפליי, למשל.

בכלל, אחרי שקצת התרחקו והתפזרו באלבומים האחרונים, חברי הלהקה חוזרים לרוק ולזעם הבסיסיים שתדלקו אותם בתחילת הדרך: הסינגל "התאבדות כלל עולמית" והשיר Big Wave יורקים ריפים כאילו הם שוב בני 20 בגראז' של ההורים. אבל האמת, השירים היפים באלבום הם גם השקטים ביותר. Come Back  נשמע כמו רוקנ'רול מהפיפטיז עם פדל

דיסטורשן לחוץ, ו-Parachutes הוא פשוט גולת הכותרת - שיר פופ יפהפה, לא בלתי ביטלסי, שנוסך אופטימיות באמצע כל הג'יפה והפסיכיות של העולם ומנהיגיו. רק בשבילו שווה לשלם כסף.

פרל ג'אם, Pearl jam

הטוב: כסף

הרע: לשלם

המכוער: להוריד

גרוע, אבל ארוך

מוזיקה בלייזר

הרד הוט צ'ילי פפרז מזדקנים קצת פחות בכבוד. במקום הליצנות של תחילת הדרך מופיעה ריקנות, והחבר'ה המגניבים של פעם הולכים ונהיים דומים יותר ויותר לאירוסמית. זאת לא מחמאה, אגב.

לא ברור מה אחז בפפרז כשהם חשבו שיש להם מספיק חומר להצדיק אלבום כפול. אבל הנה לפניכם "סטדיום ארקדיום", מחולק לשני דיסקים: "כוכב מאדים" ו"כוכב צדק". ולמרות שיש כאן כרגיל שירים על בחורינות ודיכאונות, כאלה ששמענו מהלהקה המון פעמים, האמת הקשה היא שהקסם פג. השירה של הסולן אנתוני קידיס חדגונית מדי, ההרמוניות שמעניקים הבסיסט פלי והגיטריסט ג'ון פרושאנטה מוכרות מדי. שמענו אותן כל כך הרבה פעמים בעבר, שאנחנו יכולים להצטרף בעייפות כבר בפזמון השני. גם זאת לא מחמאה, אגב.

למען ההגינות, האלבום החדש קומוניקטיבי וניתן לצליחה בלי קושי רב, ובתים כמו "האמפ די האמפ, באמפ די באמפ", ו"היי הו" לא ממש מצריכים התאמצות כדי לזחול במעלה תעלת השמיעה ולהתביית שם. אבל אם מחפשים משהו מעט יותר בשרני לנעוץ בו את השיניים, גם האריזה הכפולה לא תוכל להסתיר שמדובר בערימת נבטים, לא בסנדוויץ' סינטה.

רד הוט צ'ילי פפרז, Stadium Arcadium

הטוב: סינטה

הרע: שיבטה

המכוער: צ'יטה

פול אולד

מצד אחד, הנה אלבום חדש של פול סיימון, גאון פופ עם פנקס קבלות. מצד שני, העיצוב המאמי של העטיפה גורם ל"ביוטיפול" להיראות כמו משהו שמקבלים בשילב תמורת 9.99 שקל. אבל זה רק נראה ככה. למרות העיצוב הסכריני, למרות שסיימון חוזר אלינו מתקתק ורומנטי, כשצריך הוא יודע לנשוך. ולפעמים גם ללקק את הפצעים. סיימון ניצב מול מצלמות היחצ"נות שברירי מתמיד, ומראה להן איך נראה אדם שמזדקן בכבוד: לשם שינוי לא מסתיר את הקרחת בפאה שופעת כמו בתקופת "גרייסלנד", או בכובע הבייסבול מהאלבום הקודם. הוא מניח את עצמו לפנינו כמו שהוא. בראבו.

הכנות הזאת ניכרת גם בשירים. סיימון מציג את עצמו כאמן וכאיש משפחה חרד מהעתיד, שחטף בשנים האחרונות סטירות לחי. כמה לאומיות - עם התייחסות בלתי נמנעת ל-11 בספטמבר - וכמה אישיות, כמו פשיטת הרגל בעקבות כישלון המחזמר שכתב. והעיקר שהקול שלו נותר גמיש ומתוק, מפתיע בגבהים שהוא עדיין מסוגל להגיע אליהם. למשל ב"היה היה פעם אוקיינוס", השיר הטוב ביותר באלבום (שבו מוכיח סיימון גם את גדולתו כתמלילן).

הבשורה הגדולה באלבום היא החיבור עם המפיק בריאן אינו, שעבד גם עם יו 2 ופיטר גבריאל. האיש שהמציא את מוזיקת האמביינט ואת צליל הפתיחה של Windows - אבל באמת שהוא עשה גם כמה דברים טובים בחייו - מצליח להוציא מסיימון גרוביות, שזה לא מובן מאליו. הטפטים האלקטרוניים שהוא משתמש בהם לציפוי השירה הפולקית של סיימון מוסיפים לפעמים גוון חדש ולפעמים מתנגשים, אבל הם תמיד תוספת מבורכת לתמהיל.

פול סיימון, Beautiful

הטוב: יופי

הרע: רוע

המכוער: כיעור