ערן שלנו כבר לא איתנו

החיוך שנשאר על האיילון

שעות עברו מאז חשמלה אותנו הבשורה, ועדיין איש אינו מבין איך ערן טל, עד לאחרונה כתבנו לענייני טכנולוגיה, רוכב מנוסה ונועז, ויותר מכל חבר אהוב-אהוב – הועף לפתע מאופנועו, ומה גרם למותו הלא ייאמן של הצעיר הכי שמח בעיר.

הטיימינג החדשותי היה לרעתו: המלחמה בלבנון גנבה מערן שלנו את 15 שורות האינפורמציה היבשה המגיעות לו בדין, ואת 15 דקות העצב הפומבי שקבע התעריף לקורבן תאונת דרכים הנהוג בכל כלי תקשורת.

אבל הנה אנחנו, שלפרנסתנו מנסחים ביום-יום אסונות טבע בחמש הברות, דוחסים רצח-עם לפסקה, ומחפשים כבר בתחילת הפיגוע את הכותרת שתצרוב אותו בזיכרון הציבורי לעד – לא מוצאים את המילים שיוכלו לתפור את החור בלבנו על מותו של ערן שלנו.

                                                                         (צילום: שי רוזנצווייג)

כמעט בן 30 היה ערן טל באותה שעת שקיעה, ילדון תמים בגוף של איש, יפה תואר ונפש, טוב לב וחייכן נצחי. אדם של ניגודים גמורים, שתכנן את מזונותיו בפרטי-פרטים אבל חי כאילו אין מחר: בחור פשוט עם הווייה מורכבת, צמחוני ועדין אבל חובב אקסטרים, מעריץ משינה שמכור להבי-מטאל, חנון היי-טק שמיצה עד תום את חיי הלילה.

גם אחרי שהפסיק להיות כתב שלנו, הוא המשיך להיות חבר שלנו. המשרדים שלנו מלאים בחיוכים שלו, הארכיון שלנו מלא בכתבות שלו, והלב שלנו מוצף בו. גם המוות לא ייקח את ערן טל מאיתנו.

• (אילן יצחייק)
  

שמח ומשמח

ערן היה אחד האנשים השמחים והמשמחים ביותר שהיכרתי בחיי.

היה זה כל כך משונה, אך עם זאת כל כך קסום לראות את ערן מחייך, צוהל ושומר על אווירה אופטימית גם במצבי לחץ קשים ובמקרים עצובים. כשפגשתי אותו לראשונה, לא הייתי בטוח אם העליזות והשמחה הזו היא אמיתית או שמה הוא קצת צוחק עליי. תוך זמן קצר גיליתי שאין דבר יותר אמיתי מהשמחה שלו.

במשך השבוע האחרון תיכננו להיפגש כמעט כל ערב. ואני, פעם אחר פעם, נאלצתי לדחות בגלל העבודה. אתמול, ב-16:45, כשעתיים לפני מותו, הוא התקשר אלי, אבל לא יכולתי לענות. הוא השאיר הודעה בביפר: "תתקשר לערן". תכננתי לחזור אליו בסביבות 21:00, אבל לא הספקתי אותו.

ערן והשמחה שלו יחסרו לי, ולכולנו. אזכור אותו תמיד.

• (אור ברנע)
  

עד קץ העולם

באתר שלך ערן ספדת לחבר. בין השורות מצאתי ביטוי טוב למה שעובר לי בלב:

"את ערן אני אזכור בעיקר בשל חיוכו וטוב לבו. סיימת את חייך בעולם אבל לפחות כאן, בין דפי האתר, אתה תישאר עד קץ העולם. תודה שהיית חלק מהעולם הזה".

ולא רק על דפי האתר....גם ובעיקר בלב :)

אוהבת

• (גלית קוסובסקי)
  

חיבוק גדול, לוחץ

אמש, כשהגעתי הביתה, עברתי על המבזקים האחרונים ב-ynet. גבר בן 30 נהרג בתאונת אופנוע בכביש איילון סמוך להרצליה. מאז שאני רוכב על דו גלגלי, אני לא מדלג על ידיעה כזו. אולי מפחד שגם לי זה יכול לקרות יום אחד. קראתי את המבזק הקצר והמשכתי בענייני. שעתיים אחרי כבר הודיעו לי – ערן נהרג.

ערן נהרג. לא יכול להיות אוקסימורון גדול מזה. ערן טל, שהיה בן 30, נראה כמו בן 22 וחי את חייו עם שמחת חיים של נער בן 16, עם חיוך נצחי על הפנים ואופטימיות תמידית. האמת? אני לפעמים הייתי בטוח שהאיש חי בסרט – איך הוא יכול להיות כל כך מאושר בכל יום, כל שעה?

איש מיוחד ערן טל. למרות שאהב לצאת ולבלות בכל הזדמנות ועד השעות הקטנות של הבוקר, ואף על פי שעבד בתור ברמן באחד המקומות הסואנים ביותר בסצינת הבילויים, ערן לא שתה אלכוהול. אני זוכר שהוא סיפר לי שפעם אחת הוא שתה קצת בירה או וודקה, רק כדי להרשים את אחת הבחורות שיצא איתן, ואחר-כך כמעט הקיא את המשקה.

הוא גם לא אכל בשר. מעיקרון. איך אפשר לאכול משהו שהיה חי? הוא היה שואל אותי כשהייתי צוחק עליו שהוא מחובר לטבעול באינפוזיה, ובשניות האלו הפנים שלו היו מרצינות, וחושפות לרגע אחד קטן את ציפור הנפש שלו.

ערן חיבק. את כל האנשים שהיו סביבו הוא היה מחבק. לא סתם חיבוק של נימוס, חיבוקים גדולים כאלו, וארוכים. חיבוק לוחץ כזה, שהייתי מרגיש את הלב שלו פועם. ככה קרוב. לא פעם ישבתי ועבדתי מול המחשב במערכת, מנותק מהסביבה, ופתאום הרגשתי חיבוק לוחץ מאחור. לא הייתי צריך לנחש במי מדובר.

ערן נגע בכל-כך הרבה דברים. הוא היה פריק של מחשבים, מומחה לטלפונים סלולרים, גיימר מושבע, המעריץ מספר אחת של להקת משינה, שגם בנה ותחזק את האתר של הלהקה וחובב ידוע של להקות רוק כבד. לא אשכח את ההופעה של משינה בקיסריה. מהשיר הראשון ועד האחרון עמדנו כמו שני ילדים ושרנו ביחד עם משינה את כל השירים.

הוא גם נגע בהרבה אנשים. כשהיינו מסתובבים ביחד והייתי פוגש חברים שלי, הסתבר שרבים מהם הכירו אותו הרבה לפני שהכירו אותי. והמפגש עם כל אחד מהם, היה כמובן מתחיל ונגמר בחיבוק הערני האוהב הזה.

יש לי כמה חברים עם אופנועים. ערן היה היחיד שהסכמתי שירכיב אותי. לא ברור לי בדיוק מה היה הערב שם באיילון, אבל האיש היה זהיר. כשישבתי מאחוריו, למרות המהירות (מודה, הוא סגר 165 קמ"ש בכביש אשדוד-ת"א באחת הנסיעות), הרגשתי שהוא לא ייתן לשום טעות לקרות. וזה לא קרה. עד היום.

הלב נחמץ ומרוקן מאז הבשורה. הראש עדיין לא מעכל. היית צעיר לנצח ערן, וכך גם תישאר. השארת מאחור הרבה אהבה וחום, אבל כמה קצר שזה היה, כמה לא פייר.

אוהב אותך

• (דורון קופרשטיין)
  

שיא החיוניות

שמר על אורח חיים בריא, ותמיד נראה שיא החיוניות - גם כשסיים לעבוד ב-11 בלילה.

לאן הלכה עכשיו כל הבריאות הזאת???

• (אמיר פלג)
  

חי מאוד

הידיעה על מותו של ערן עדיין טרייה, וקשה לעכל אותה. במיוחד משום שמדובר באדם צעיר מאוד וחי מאוד. "מלא חיים" הוא מטבע הלשון שכאילו נטבע בדיוק בשבילו.

ערן היה אדם שכולו שמחת חיים וטוב לב. תמיד מאיר פנים, שופע אהבה, אהוב על כולם, חבר טוב. לא נוכל לזכור אותו אחרת.

• (שוקי גלילי)
  

רוצה עוד חיבוק אחד

ערן אהוב ויקר שלי,

אני מסתכלת על המייל ההזוי הזה, שכותרתו שעת הלווייה שלך, והראש פשוט לא קולט.

מהרגע שאילן התקשר לבשר את הידיעה הנוראית, המוח שלי בסערת ברקים והלב נשבר לרסיסים. החיוך שלך, המצטחק, השובבי והמתפנק שעולה נגד עיניי שוב ושוב לא מסתדר עם המילים הנאמרות: אופנוע, קניון שבעת הכוכבים, תאונה, סוף פסוק.

איך אפשר לסכם באמצע? זה לא הגיוני כל זה.

איש אהוב ואוהב שלי. מה עושים עם המוות שלך? לאן מוליכים את הדמעות? אי אפשר להפסיק פתאום כך, יש עוד כל כך הרבה מה להספיק. זה בטח משפט שאתה היית אומר. בתוך שוונג 'מרד הפועלים' שארגנו בחדר שלנו רוני-אתה-ואני התפקיד שלך היה להעביר מסרים סמויים במיילים ולצחוק על חוסר ההבנה המינימאלי בעולם החומרה והתוכנה. "תיזהרי מה-Bluetooth היית אומר לי", ובמשך חודשים הייתי משוכנעת שמדובר בסוס טרויאני כחול-שיניים שרק מחכה להשתלט לי על המחשב ולאלץ אותי לקרוא לעופר.

הבטחת ללמד אותי לרקוד פוגו, לקפוץ על קהל מבמה ולעשות סיבוב בארים בתל אביב עם הלל פוסק. אני הבטחתי לבשל לך עוד ארוחת ערב (כן, כן, נטולת בצל, או בשר, או דגים, או כל מה שבעצם שווה לאכול). כבר לא נספיק את כל זה. נגמר לך הזמן וגם הזמן שלנו אזל. אני אוהבת אותך מאוד. וזה לא מצחיק הבחירה המטופשת הזו לחתוך. הייתי רוצה עוד חיבוק אחד גדול כמו שאתה יודע, כזה מכל הלב, מתרפק ומלא אהבה. יחסרו לי מאוד הרגעים שהיו ואלה שלא הספקנו.

• (מרב יודילוביץ)
  

רווק נצחי עם אופנוע כבד

"היום בשעה 18:30, כדורסל בספורטק. בי דר אור בי סקוור". ערן טל שוב ניסה לגרור אותי ביום שבת למגרש הכדורסל. "אתה יודע איפה תוכל לנוח בלי הפסקה", נהג לומר לי. "עכשיו חיים, אין זמן, צריך לקלוע כמה שיותר סלים". למרות פציעה טריה שספג אחרי משחק כדורסל אגרסיבי לפני מספר שבועות, ערן לא ויתר על הזדמנות לקפוץ, להזיע, לרוץ ולהשתולל. תנו לו מגרש כדורסל, חדר כושר עמוס משקולות, הופעת מטאל טובה וכל האדרנלין שבו מתפרץ החוצה, תמיד עם חיוך וברק בעיניים.

שיחת המסנג'ר האחרונה שלנו לפני מספר ימים, לא התמקדה בדיסטורשנים של גיטרות ואיך שבשנה הבאה הוא יצליח סוף סוף לקחת אותי איתו לפסטיבל מטאל באירופה, אלא דווקא על חיי האהבה שעברו שדרוג בימים האחרונים על הרווק הנצחי עם האופנוע הכבד. אמש, כשבישרו לי על התאונה הקטלנית, המתנתי כמה שניות בציפיה לשמוע את הצחוק המתגלגל שלו, שיבשר שזו רק אחת מן המתיחות המופרעות שלו, אבל בצד השני, נותרה רק שתיקה כבדה.

זה לא יכול להיות שהוא מת. לערן טל אין זמן למות. הוא פשוט לא הטיפוס.

• (ארז ארליכמן)
  

שלכם לנצח

ערן לא הפסיק לחייך. הנה צרור פספוסים, על הצחוקים והפרצופים האופייניים, מתוך הצילומים לכתבת מדריך של מישל דור. ככה גם אתם מוזמנים לזכור אותו:

ומצד שני, כך יישמר ערן בארכיון שלנו לנצח - רציני וממוקד, מדריך את הקוראים בנפלאות הסלולר והגאדג'טים:

• הנה הוא מבצע בדיקת קרינה

• ומחלק טיפים לסלולרי

• וגם מסביר איך להפיק יותר מהסלולרי

אם גם אתם היכרתם את ערן, בואו להיפרד ממנו כאן.