שתף קטע נבחר

"ישראל מוכנה לאבידות בעורף - לא בחזית"

תמיכת הציבור בלחימה בלבנון תתמעט ככל שייגזלו חייהם של יותר חיילים - כך מעריך ד"ר אודי לבל, מרצה לפסיכולוגיה פוליטית באוניברסיטת בן גוריון המתמחה בנושא השכול. לדבריו, "זו הבטן הרכה שלנו וחיזבאללה יודעים לנצל את זה"

"העורף הישראלי יפסיק לתת לגיטימציה למבצע הלחימה בצפון מהסיבה שהוא תמיד מפסיק - השכול הצבאי". כך מעריך ד"ר אודי לבל, מרצה לפסיכולוגיה פוליטית באוניברסיטת בן גוריון, בשיחה עם ynet. לבל חקר את נושא השכול והזיכרון וכתב מאמרים רבים בתחומי יחסי צבא-וחברה.  

 

לדבריו, "השכול הוא הבטן הרכה שלנו ואת זה יודעים חיזבאללה וארגוני הטרור. בארץ אנחנו לא יודעים לספוג שכול, והעורף הישראלי נסדק ויוצא בהפגנות. בחיזבאללה יודעים לנצל זאת והם, למשל, סופרים 'עבורנו' את החללים".

 

 

לבל מציין כי "לשכול הצבאי, בניגוד לאזרחי, יש כתובת. יש מפקד ששלח את הילדים ברשלנות ושר ביטחון שהוציא אותם למלחמה. התוקפן הוא כבר לא הסורי, המצרי או הפלסטיני, אלא המפקד. נפגעי טרור אמנם מאוד מאוחדים אבל כשזה חייל, שיש מעליו מפקד או פוליטיקאי - זה הופך להיות משחק פוליטי".

 

"בגלל סיבות פסיכולוגיות והיסטוריות, בחברה הישראלית יש משקל גדול יותר לחלל צבאי", קובע לבל, ומוסיף ש"גם תקשורתית, השכול הצבאי מושך יותר תשומת לב". לדבריו, "בכל מקום אחר בעולם, פגיעה באזרחים היא חציית קו אדום שמצדיקה פעילות, שכן חיילים נועדו להגן ולכן עלולים גם להיהרג. אולם אצלנו המצב הפוך".


הלווייתו של רס"ן בנג'י הילמן מ"אגוז", שנהרג לאחרונה (צילום: רויטרס)

 

אז היכן עובר הסף של תמיכת העורף? "ככל שייגזלו חייהם של יותר חיילים, עם דגש על חיילים, התמיכה בעורף תתקצר. ככל שהאפקטיביות בשטח תרד, כלומר מספר הקורבנות יגדל אך ירי הרקטות יימשך, התמיכה תתקצר".

 

לבל מונה את התקשורת כגורם נוסף שמשפיע על התמיכה, שכן לדבריו, התקשורת מגוייסת כעת בעל כורחה וכל ה'סקופים' מגיעים מדובר צה"ל. "כשיהיו צינורות מידע נוספים התמיכה תתמעט. לצערי, זה תמיד יהיה לשירותו של הצד השני".

 

לא לומדים מטעויות

 

כשלים מבצעיים ותאונות אימונים הם הגורם השלישי, לדברי ד"ר לבל, שיפגעו ביכולת העמידה של הציבור. "כל המבצע הזה הוא תולדה של פשלות מודיעיניות. לצבא יש בעיה בתקשורת הארגונית ובתאום בין יחידות המודיעין השונות", אומר ד"ר לבל, "השכול הוא ברובו תוצאה של ביצועים נוראיים והיעדר הפקת לקחים. גם הלקחים ממלחמת לבנון עדיין לא הופקו".

 

הציבור הישראלי תמיד אוהב להתנחם במונח שכבר הפך לקלישאה - "הבוץ הלבנוני", אבל אולי זה רק כיסוי לבעיה עמוקה יותר, "נוצר המותג 'בוץ לבנוני', אבל זה לא ה'בוץ הלבנוני' שקוצר חללים אלא צה"ל שחוזר על אותן הטעויות. פעמים רבות נעשה ניסיון מצד קצינים זוטרים החוקרים אירועים להאשים את החיילים בשטח, כמו עם שני החיילים שנהרגו בכרם שלום - צה"ל ישר הודיע שהם נכנסו כנראה להלם ולא הגיבו. עכשיו התותחים יורים אז המוזות שותקות, אבל כל המקרים האלה הופכים ללא ספק לנשק של הצד השני".

 

השבויים לא יוחזרו בקרוב

 

לדבריו, "גם במבצע הבא ייגבו שוב חללים מיותרים. אבל הצבא יעדיף תמיד להאשים את הדרג המדיני, ומשם קופץ הדיון לדרג הפוליטי ומתחילות השאלות 'האם היינו צריכים להיות שם או לא?'".

 

להערכתו של ד"ר לבל, זו נקודת זמן טובה לפתוח בדרך חדשה. "אנו נמצאים במלכוד שכן אי אפשר לעזוב הכל וללכת. אני מניח שהדרג המדיני יבין שעכשיו צריך לצאת למהלך דיפלומטי ולהגיע למצב שבו כל הצדדים ירגישו מנצחים".

 

ישראל תרגיש מנצחת, אם יוחזרו השבויים, אבל להערכת ד"ר לבל - זה לא עומד לקרות בקרוב. "החטופים משאירים את נסראללה במשחק. גם אם הוא יגורש מלבנון ולא יהיו לו יותר טילים - עדיין יש מה שיגרום לאו"ם ולצלב האדום לחזר אחריו. כך יקומו תנועות הורים שירעישו את המדינה, וכל המדינה תתעסק בזה, כמו במקרה של רון ארד".

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים