ילדים מדברים מלחמה: לכל אחד יש טיל שמתאים לו
"ילדים מרביצים מכות, מבוגרים מרביצים טילים", מסביר אורי בן השש לאחותו. אריאנה מלמד מקשיבה לשיחות הילדים במקלט. ככה זה נשמע בין האזעקות. תובנות של קטנים
אני חיה בקו העימות החדש, ביישוב קטן ומהדהד מבומים. הימים מלאים בקולות של ילדים שלמדו כי אסור להם לנדוד בין בתי חברים כמו פעם, מותר לשחק רק בבית או בחצר תחת עינו הצופיה ואוזנו הכרויה של מבוגר אחראי, ומלחמה זה לא רק משחק קלפים עם תמונות של פאואר ריינג'רס.
מתחילת הנפילות אני מקשיבה לקולות החדשים שהם משמיעים, לשיחות שלהם זה עם זה, ורושמת בפנקס קטן. לא בגלל שהם מפגינים איזו תבונה עילאית, אלא בגלל הדרך המרהיבה והמורכבת שלהם – של כל הילדים - להתמודד עם מציאות מאיימת, בכלים שבני ארבע וחצי עד שש וקצת כבר צברו בחייהם. וחוץ מזה, המרחב המוגן שלי תמיד היה מורכב ממילים.
מרחב מוגן של ילדים כולל את זכותם לפרטיות, ולכן השמות כאן בדויים. לילדים שלי נקרא כאן יעל, ארבע וחצי, ואורי – בן שש ורבע. המשתתפים האחרים בשיחות הם חברים שלהם: האחים טל ועידו, בני שבע וארבע לפי הסדר – ונטלי ואבנר, גם הם ארבע וחצי. מתוך הפנקס המתמלא והולך, הנה שאלות, הצהרות, קביעות נחרצות מאד ורגעים של פחד. רק כדי להשיב קצת סדר לעולמם ולעולמי, חילקתי את הקולות לנושאים.
מה זאת מלחמה? (מן הימים הראשונים)
יעל (לאורי): מלחמה זה כמו שאתה רב בגן עם החברים שלך.
אורי: מה פתאום. מלחמה זה רק שמבוגרים רבים. מבוגרים לא מרביצים מכות. הם מרביצים טילים.
יעל: באיזה גן המבוגרים האלה?
טל (לנטלי): אבא שלי אמר שבמלחמה כולנו שומרים על הבית, אז אני יושן עם האקדח שלי והחרב-לייזר והבית לא מפחד.
נטלי: אז מה, אני יושנת עם חזרזיר וטיגר ואיה ופו הדב.
טל: בנות לא מבינות במלחמה.
נטלי: לא נכון, חזרזיר וטיגר ואיה ופו יותר גדולים מהאקדח שלך אז הם יותר שומרים עלי.
טל: אבל האקדח יכול לירות עליהם!
נטלי: והם יכולים לירוק על האקדח!
אבנר: יש טילים עם זנב של אש ויש טילים עם זנב של מים. אם נופל טיל עם זנב של אש נהיית שריפה. אם נופל טיל עם זנב של מים נהיית בריכה וזה במקום הבריכה שסגרו לנו.
טל: יש גם טילים עם זנב אטומי.
יעל: מה זה אטומי?
טל: זה טיל בכל הצבעים.
יעל: כמו קשת?
טל (בייאוש מסויים): כמו קשת אבל בלי קשת. את מבינה?
יעל: בטח.
מהו האויב, ועוד קושיות מתחום המוסר
אורי (חמוש במפה של הגליל ולבנון ומסביר לנטלי): הנה פה אנחנו גרים. הנה שמה למעלה גרים הטילים. זה היואב. (האויב). היואב הוא איש יותר רע מהרע בסופרמן. באמצע יש חיילים. גם שלנו וגם של היואב.
נטלי: אפשר לדבר עם החיילים?
אורי: לא. אין להם זמן לדבר. הם כל הזמן צועקים על היואב.
טל: בלבנון יש ילדים?
אני: בכל מקום יש מבוגרים ויש ילדים.
טל: אז הילדים שמה הם האויבים של הילדים בישראל?
אני: לא, לא. ילדים לא מחליטים להתחיל מלחמות. רק מבוגרים מחליטים.
טל: והילדים שמה גם כן הולכים לשחק במקלט?
אני: מי שיכול מגיע למקלט. לא לכולם יש מקלטים.
טל: לא פייר. כשאני אהיה גדול אני יבנה מקלטים לכו-לם.
אני: כשתהיה גדול, אולי תרצה לעזור למבוגרים להפסיק מלחמות ואז לא נצטרך מקלטים.
טל: כן נצטרך. כי בבית יש לנו רק "הופ" ובמקלט יש גם ערוץ הילדים.
אורי: אמא, נכון שהיואב זה הרבה אנשים?
אני: אומרים "האויב".
אורי: לא חשוב.
אני: במלחמה, האנשים שנלחמים זה בזה הם אויבים.
אורי (בתדהמה): גם את אויבת של מישו?
אני: אני לא נלחמת, אני שומרת עליכם.
אורי: לאויבים יש אמא?
אני: אני חושבת שכן. כמעט לכל מי שאנחנו מכירים יש אמא.
אורי: רגע, אז את מכירה את האויבים? למה שלא תדברי איתם ותגידי הם להפסיק ודי?
אני: אה, אני לא מכירה אותם ואני לא חושבת שהם רוצים לדבר איתי עכשיו.
אורי: אז הכל באשמתך.
אני: סליחה?
אורי: כי אם היית מכירה אותם ק ו ד ם ואומרת להם להפסיק אז לא היתה מלחמה.
טל: אריאנה, נכון שכל האויבים רעים?
אני: לא בדיוק – גם אנשים טובים יורים זה על זה במלחמות. ואתה יודע, כשהמלחמה תיגמר – אולי האנשים שהיו פעם אויבים יוכלו להתיישב ולדבר על זה ויבינו שהמלחמה לא טובה לשניהם.
טל: לא נכון. רק צה"ל טוב.
אני: אבל אתה יודע שגם צה"ל יורה על האויבים שלו כל הזמן.
טל: זה בגלל שהאויבים התחילו. מגיע להם. כשאני אהיה חייל אני אירה על כל האויבים והם ימותו כי מגיע להם. ואחרי זה הם יקומו ויבקשו סליחה ורק אז אני ידבר איתם.
טכנולוגיה, מדע ודעת
טל: כשאני יהיה גדול אני יבנה טילים מיוחדים כאלה.
אבנר: איזה טילים?
טל: טיל עם עין חשמלית ומחשב באמצע הראש שלו, שכשהוא עף הוא יסתכל למטה ואם יש ילדים אז הוא ימשיך לעוף ולא ייפול עליהם.
אבנר: אז למה הדלת במקלט פתוחה? יכול להיכנס עלינו טיל!
טל: אתה לא מבין כלום. הטיל נופל מלמעלה והדלת בצד והטיל לא יכול להתכופף.
יעל: מי שנוסע לתל אביב הטילים באים איתו.
אבנר: לא נכון, אבא אמר שבתל אביב אין טילים.
יעל: לא נכון, בכל מקום יש. אמא שלי אמרה.
אני: אני לא אמרתי דבר כזה –
יעל: אז תגידי עכשיו.
אורי: יש טילים גדולים שמגיעים לתל אביב וטילים קטנים שמגיעים לגליל. זה בגלל שתל אביב גדולה והקיבוץ שלנו קטן וכל אחד מקבל טיל שמתאים לו.
טל (לאורי): בוא נבנה טיל.
אורי: קדימה. אמא, איפה יש לנו דברים לבנות טיל?
אני מציידת אותם בקרטונים גליליים של נייר טואלט, סלוטייפ, מספריים, חרוט מאולתר מבריסטול ויריעה של טאפט בצבע זהב שנשכחה במחסן מאז פורים האחרון. הם מרוצים, מייצרים רקטה מתקבלת על הדעת וזוכים ל"כל הכבוד". מייד אחר כך טל מאוכזב.
טל: אין מנוע.
אורי: ואין בטריות, הטיל לא עובד.
טל: טיל לא צריך בטריות. יורים אותו.
אורי: אז בוא נירה.
טל: על מי נירה?
אורי: לא על הבנות ולא על הקטנים ולא על אמא שלי, אז מי נשאר?
טל: נירה על העצים.
אורי: אבל נירה בעדינות.
שאלות מתחום התאולוגיה
אורי: נכון יש אלוהים בכל מקום?
אני: נכון.
אורי: אז יש גם בארץ לבנון.
אני: נכון.
אורי: אז למה הוא לא עוצר את הטילים?
אני: כי אלוהים לא מתערב במלחמות של בני אדם. זוכר שדיברנו על הבחירה, ועל זה שאנשים יכולים תמיד, רו כמעט תמיד לבחור בין טוב לרע? אלוהים נותן לנו רק את האפשרות לבחור.
אורי: לא פייר. רוצה אלוהים אחר. עכשיו.
אני: איזה מין אלוהים היית רוצה?
אורי: אלוהים שמכריח אנשים לעשות דברים. ואם הם לא מסכימים אז הוא נותן להם עונש גדול. שלא יראו טלויזיה בכלל. ואם הם יראו, הוא יעביר להם ברק לתוך הטלויזיה והיא תישרף וככה יפחדו ממנו.
נטלי: אלוהים רואה הכל?
אני: אם הוא רוצה.
נטלי: אז הוא רואה שבמקלט אני מורידה מכנסיים וחולצה ומשחקת בתחתונים?
אני: למה את שואלת?
נטלי: כי בחוץ אמא לא מרשה להסתובב ככה רק עם תחתונים. אז תשאלי את אלוהים ושיגיד לך שמותר.
אני: אני חושבת שאת צריכה לשאול אותו.
נטלי (מצמידה כפות ידיים אל פניה וצועקת): אלוהים תגיד שמותר עם תחתונים! נו כבר!
אני (אחרי פאוזה מהורהרת של הילדה): הוא ענה לך?
נטלי: בטח.
אני: ומה הוא אמר?
נטלי: זה בפרטיות. הוא אמר לי לא לגלות לך.
פחד
אורי (אחרי מטח עז במיוחד, ודי קרוב): "אמא, אני שוב פעם מפחד". הנה כאן נגמרות המלים ומגיע תורו של החיבוק הגדול העוטף והמנחם, ובן השש וקצת מבקש להיות תינוק-על-הידיים.
עכשיו הוא לוחש: אני לא יכול להירדם ככה".
למה?: "כי גם את מפחדת".
-לא, אני לא. קצת מודאגת אבל לא פוחדת.
-לא יפה לשקר, אמא.
-למה אתה חושב שאני משקרת?
-כי כשאת מודאגת את מחייכת וכשאת מפחדת את לא. חייכי אלי אמא. עכשיו. יופי אמא! התגברת! והנה עכשיו אני נרדם ושומר עליך.
אם גם אתם רוצים לשתף אותנו בסיפורים ובציורים של הילדים לחצו כאן, ואנחנו נפרסם
