שמשון הגיבור כבר לא כזה מסכן
העולם כבר מזמן עלה על "טריק האנדרדוג"; רק כאן בבית עוד מאמינים שאנחנו חלשים
לוי אשכול, שהתבטא מדי פעם - ומן הסתם גם נהג לחשוב - בגרמנית, ידוע כמי שטבע את המושג "שמשון דער נעבעכדיקער" - שמשון המסכן - לתיאור האסטרטגיה שעל מדינת ישראל לאמץ בבואה להסביר את מעשיה לעולם. רוצה לומר: להיות "שמשון הגיבור" - אך להתנהג כחלש ואומלל. אשכול, שלמרות הבדיחות עליו ידע היטב את כוחה האמיתי של מדינת ישראל, התכוון ליצור אסטרטגיה של הטעיה, שתוליך שולל גורמים מחוץ לישראל, באופן שיאפשר - כמאמר פתגם גרמני אחר – "לרקוד על שתי חתונות": גם לנהוג בפועל ובשטח בצורה אלימה וכוחנית, וגם לזכות באהדת חלקים מן העולם, הנתונה פעמים רבות לחלש, ל"אנדרדוג".
כמו כל תרגיל, גם זה עלול היה להשתבש מעט - ואכן השתבש. בשלבה השני, חרגה ההטעיה מגבולות ההונאה החיצונית והפכה להונאה עצמית, כשגם מי שהמציא את השקר החל להאמין בו. כך נוצר מצב בעייתי, שבו לא רק העולם החיצוני האמין לבלוף; גם אזרחי ישראל האמינו שהם חלשים ומסכנים. מבחינות רבות, היה זהו שלב נוח ומרגיע: נדמה שדעת הקהל העולמית האמינה לו, דעת הקהל בארץ קנתה אותו וההנהגה התמסרה לו גם היא. ממש קונצנזוס.
אך זה עוד לא הכל. בשלב הבא, תרגיל ההטעיה הפך לבעייתי באמת: זה השלב שבו ההונאה החיצונית נעלמת ונשארת רק ההונאה הפנימית. דעת הקהל העולמית, שכבר קיבלה מינון מספיק של ההטעיה, התחילה אט-אט להתפכח. דעת הקהל בארץ, לעומת זאת - בין אם עקב קרבתה לאירועים שמונעת קבלת פרספקטיבה רחבה יותר ובין אם עקב המשך שטיפת מוח מכוונת מצד הצבא ועושי דברו בממשלה - נשארה עדיין עם האשליה: מאמינה שהיא באמת "נעבעך", ולא קולטת שהיא שמשון.
מבט חטוף בתקשורת האלקטרונית והכתובה של הימים האחרונים יכול להמחיש את עומק ההבדל. בכל הקשור לדיווח על המלחמה בארץ, מתרכזים העיתונים הגדולים בישראל בתיאור חוויות מן המקלטים, בדיווח על הצלחות הצבא וחיל-האוויר (כמעט תמיד כציטוט מפי הנחתום המעיד על עיסתו), במיקום נפילות של רקטות בודדות ובהשפעת המאורעות בצפון על שגרת חייה של האוכלוסיה בארץ, כשמדי פעם, במספר שורות, מופיע דיווח יבש וקצר על מספר ההרוגים ההולך וגדל בלבנון.
לעומת זאת, בעיתונים באירופה, בארצות-הברית ובמקומות רבים אחרים בעולם, שבהם האהדה לישראל דלה עוד יותר, התמונה שונה לגמרי: תחת הרובריקה "העימות במזרח התיכון" או "המלחמה בלבנון", מופיעות כעת בעיקר תמונות של ההרס בביירות, של המוני אנשים נמלטים, של מחנות פליטים ארעיים בצפון לבנון ושל ילדים ישראלים הנוטלים טושים ומציירים בחדווה סיסמאות על פגזי 155 מילימטר. באתרי אינטרנט מעט יותר "חתרניים" מופיעות גם תמונות של ההרג והזוועה בדרום לבנון.
אם יש מישהו שסבור כי מדינת ישראל צריכה ויכולה להמשיך ולעשות ככל העולה על רוחה, מתוך הנחה שיש לה אשראי מדיני וכלכלי בלתי מוגבל בזירה הבינלאומית - הרי שהוא יכול להמשיך ולהתרכז רק בעצמו ולהתעלם מן העולם הסובב אותו. אולם ישראלים הרוצים להיות חברים בקהילה עולמית רחבה יותר, שתקבל אותם כשווים במשפחת העמים, צריכים גם להקשיב לעולם וללמוד ממנו. בחינה עצמית, הטלת ספק, חשיבה ביקורתית וסקרנות הן אבני היסוד של לימוד מוצלח; שכנוע עצמי, ביטחון מוחלט, שינון אוטומטי וקיבעון הם ההפך הגמור. מי שמתמסר לאחרונים, כמו למשל הממשלה בראשות זו שהחליפה את לוי אשכול, עתיד להיות מופתע ונבוך: "לא ידעתי, לא שמעתי, לא אמרו לי". ממש כמו נעבעך.
דן תמיר הוא היסטוריון פוליטי ומתמחה בהיסטוריה סביבתית
לפנייה לכתב/ת 
העולם כבר הבין
צילום: איי פי
מומלצים
