מלחמה בלי שם
לא שולל ולא של גנרלים, לא זולה ולא שוויונית - איזו מן מלחמה זו?
זו לא מלחמת שולל. ביומה הראשון כבר נאמר לציבור הישראלי שהיא תימשך חודש עד חודשיים, שתהיה כרוכה בהפגזות כבדות על צפון המדינה, וייתכן שאפילו על תל-אביב, שקורבנותיה עלולים להיספר בעשרות רבות של הרוגים, שלא יהיה מנוס מפינוי מאות אלפי תושבים ושלא יהיו קיצורי דרך צבאיים. כה אמרו השרים, כה אמרו המפקדים, כה אמרו הפרשנים. הופתע רק מי שלא רצה לשמוע.
זו לא מלחמת הגנרלים. את המלחמה הזו מנהלים המדינאים, עם היד על הדופק. ההחלטות מתקבלות על-ידי ראש הממשלה ושר הביטחון, על פי שיקול דעתם. במלחמה זו כפוף צה"ל לדרג המדיני למן הפריסה הראשונה של תוכניותיו. ספק אם הייתה אי-פעם בתולדות ישראל פעולה צבאית כה מפוקחת ומודרכת על-ידי האזרחים. לטוב או לרע, זו לא מלחמה של חלוץ וקפלינסקי אלא של אולמרט ופרץ, המכתיבים את האסטרטגיה. מי שמתנגד לה, למלחמה, מתנגד למדיניות הממשלה.
זו לא מלחמת אין ברירה. לישראל הייתה ברירה: להיענות להצעה של נסראללה ולפתוח במשא ומתן עקיף לשחרור החיילים החטופים תמורת אסירים לבנונים ופלסטינים. הברירה הזו נדחתה הן על-ידי הממשלה והן על-ידי כמעט כל הציבור (80%), משום שקבלתה נתפסה ונתפסת כסותרת את האינטרסים החיוניים והקיומיים של ישראל.
זו לא מלחמת תודעה. טועה ומטעה מי שמספר לנו שניתן היה לנהל אותה כמופע זיקוקין בחוף הים: לעקוץ את חיזבאללה פה ושם, להפציץ קצת בביירות, קצת בדרום לבנון, קצת בצור, אחר-כך להפסיק את האש ולהכריז על הניצחון. יכולנו להכריז מה שרצינו, אך פעולה מוגבלת וחסרת תוצאות הייתה מסתיימת בתבוסה.
זו לא מלחמה דה-לוקס. יש בה תקלות, יש מחדלים, יש נסיגות, יש בה הרוגים ופצועים גם מאש כוחותינו. והחיסכון הכפוי בתקציבי האימונים נותן בה את אותותיו.
זו לא מלחמה זולה. כלכלנים אומדים את עלותה למשק עד כה באובדן תוצר לאומי של כ-6.5 מיליארדי שקלים. הפגיעה בעורף קשה במיוחד; ישראל מופגזת כפי שלא הופגזה מעולם. לכך צריך להוסיף את הנזקים העקיפים המצטברים: השפל במצב הרוח הלאומי, דחיית הביקורים של משקיעים, פשיטות הרגל של עסקים, אי-עמידה בהזמנות הייצוא ועליה בפרמיית הסיכון של ישראל. והספירה רק התחילה.
זו לא מלחמה שוויונית. את מחירה משלמת בעיקר האוכלוסייה בפריפריה - ובמיוחד בפריפריה הגלילית הענייה. בנטל המלחמה נושאים האזרחים שנאלצו לנטוש את בתיהם, את רכושם, את עסקיהם, את עבודתם. ונושאים מי שנאלצו להישאר בצפון הארץ, בין אם משום שאין להם אמצעים לנדוד דרומה והם מצטופפים במקלטים מחניקים, ובין אם משום שהם מחויבים לתפקד תחת הפגזות. נחשפה אוזלת יד מחפירה של הממשלה בהושטת סיוע לאזרחיה החלשים ביותר, הפגיעים ביותר.
זו לא מלחמת לבנון ב'. השוואות היסטוריות מתעתעות, כרגיל: צה"ל לא נלחם כעת בדרום לבנון נגד הפלסטינים כמו ב-1982 אלא נגד שיעים קנאים, הנסמכים על גיבוי איראני. אין למלחמה העכשווית, בניגוד לזו של 1982, מטרות מעצמתיות כמו כינון ממשל חדש בלבנון. יעדה העיקרי צנוע - לפרק מנשק ארגון טרור המאיים על כל היציבות המזרח תיכונית. בירושלים מושלת עכשיו אחת הממשלות היותר יוניות ורודפות השלום, להבדיל מ-1982, כאשר בישראל שלטה ממשלה ניצית קיצונית. מאחורי המלחמה הזו ניצבת ישראל הליברלית, הסוציאל-דמוקרטית, האזרחית, המפוכחת, המציאותית. שר הביטחון הוא האזרח פרץ, לא הלוחם שרון.
איזו מלחמה היא זו, אם כן? היא עדיין חומקת מהגדרות ותוויות. נקרא לה בפשטות "מלחמה ללא שם", ונקווה שבכך נקצוב את ימימה.
עוד בבלוג: זו לא עסקה ישראלית
דווקא הייתה ברירה: להיכנע
צילום: ניב קלדרון
מומלצים
