לאן אנחנו הולכים?
הפעם, מבינים בדרג המדיני והצבאי, אסור לצאת עם תיקו, אבל נסראללה לא יניף דגל לבן. מה ייחשב ניצחון ואיך מגיעים לשם? כיצד ייראו גבול הצפון והמזרח התיכון ביום שאחרי?
במלאות שבועיים ומחצה למלחמה בצפון, איננו יודעים מה בדיוק רוצים הממשלה וצה"ל להשיג במערכה. גם אין אנו יודעים איך הם מתכוונים להשיג את היעדים שנקבעו - אם אכן נקבעו. כדאי שאנו האזרחים נדע את הדברים האלה, לא רק מפני שאנו משלמים את המחיר, אלא מפני שכך נהוג בחברה דמוקרטית ובעיקר כי כאשר המטרה ברורה, קל יותר לשאת בקשיי הדרך המוליכה אליה ולהיערך אליהם נפשית ופיזית. כך גם מתמתנות התנודות בין שביעות רצון לייאוש, כתוצאה מהידיעות המגיעות מהחזית.
וגופות לידי ממשלת לבנון. כפי שנהוג אחרי סיום כל מלחמה. אלה הם מרכיבי "שינוי המצב", שעליו מדברים אולמרט ופרץ. אסור שהלחץ הצבאי יסתיים לפני שפרטי המתווה המדיני יהיו ברורים ומקובלים על כל הצדדים, כולל חיזבאללה ופטרוניו. הישג נדרש נוסף הוא להימנע מעימות מזוין ומיותר עם סוריה. זהו המתווה המדיני, שיישומו יהווה ניצחון לישראל.
בין הדרג המדיני לצבאי בישראל שוררת תמימות דעים: מה שמונח על כף המאזניים בלבנון הוא הרבה יותר גדול וגורלי מאשר דחיקת חיזבאללה צפונה ופירוקו מנשקו. זהו שלב מכריע בעימות המתנהל כעת במזרח התיכון, בין האיסלאם הקיצוני המיליטנטי לבין הכוחות הפרגמטיים ובתוכם ישראל. אם ייצא חיזבאללה מעימות זה כשידו על העליונה, יאמצו החמאס, האחים המוסלמים במצרים ובירדן וג'יהאדיסטים אחרים באזור את מנהיגותה של איראן ואת שיטות הפעולה של חיזבאללה. ישראל לא תוכל לקיים שיגרת חיים נורמאלית, ובטווח הארוך יהיה קיומה בסכנה. מצב של תיקו, שיאפשר לחיזבאללה לשקם את יכולותיו ולחזור לסורו אחרי תקופה קצרה, כמוהו כתבוסה. מאידך, אם ישראל תנצח, יוסר האיום מהצפון לזמן רב, הקיצוניים במחנה הפלסטיני ייחלשו ויחפשו הסדר ואפילו איראן וסוריה ייאלצו לבצע הערכת מצב מחודשת. לכן, אין ברירה לישראל אלא לנצח במאבק הזה.
מה אם כן ייחשב כניצחון? לגבי הרמה האסטרטגית, אין חילוקי דעות בין הדרג המדיני וצמרת צה"ל: ראשית, הוצאת חמושי חיזבאללה מדרום לבנון והפסקת שיגורי הקטיושות לעבר ישראל. שנית, יישום החלטה 1559 של האו"ם, הדורשת שכל המיליציות בלבנון יפורקו מנשקן ושצבא לבנון יתפרס בדרום המדינה וייקח את השליטה האפקטיבית בשטח מידי חיזבאללה (בסיוע כוח בינלאומי או בלעדיו). מכאן שחיזבאללה לא יורשה להחזיק ברקטות ובטילים בכל שטח לבנון. יישום החלטה זו הוא ליבת ההסדר שישראל דורשת בגיבוי, מוצק לעת עתה, של הקהילה הבינלאומית. ליתר ביטחון, ירושלים דורשת גם שתהיה לה יכולת למנוע באש כניסת חמושים (שאינם אנשי צבא דרום לבנון או כוח בינלאומי) לרצועה שעומקה שני קילומטרים מצפון לגבול.
הנקודה השלישית היא החזרת החיילים החטופים תמורת "מחיר סביר", כלומר: שחרור אסירים לבנונים, לוחמי חיזבאללה שבויים
הטור הקודם
מג'נין לבינת ג'ביל
רון בן ישי
מדוע לא ירו טנקים ומטוסים אל הבתים והופעלו הדחפורים שהיו שם לפני שהחי"ר נכנס? במקום "מכה תודעתית" על חיזבאללה ספג צה"ל - ולא רק הוא - מכה פיזית ומוראלית קשה. אבל את התבוסה הטקטית אפשר להפוך לנקודת מפנה חיובית
אבל הישג כזה הוא בר השגה רק אם יימצא מענה לשתי בעיות עיקריות: נניח שצבא לבנון וכוח בינלאומי יתפרסו בדרום - האם יהיה בכוחם למנוע הסתננות של מחבלי חיזבאללה ופלסטינים לגיחות-הצקה באזור הגבול עם ישראל? בעיה חמורה יותר: מי יעז, אחרי סיום הלחימה, לפרק את חיזבאללה מהרקטות והטילים, ומי ימנע מהאיראנים והסורים מלחמש אותו מחדש בנשק ארוך טווח? הרי צבא לבנון חלש ורוב חייליו הם שיעים. אין גם סיכוי שכוח בינלאומי - של נאט"ו או של האו"ם - יילחם בחיזבאללה ויסתכן באבידות. התשובה של הממשלה ושל צה"ל לשתי הקושיות הללו היא שהלחץ הצבאי של ישראל, הלחץ המדיני הבינלאומי והלחץ של האוכלוסיה בלבנון ביחד יביאו את חיזבאללה למצב שבו לא תהיה לו (ולפטרוניו) ברירה, אלא לקבל הסדר המדיני שבמסגרתו יהפוך מכוח צבאי לכוח פוליטי-חברתי. אבל לשם כך צריך תחילה להביסו צבאית.
המקל והגזר של הצבא
"לא ניתן יהיה להביא את נסראללה להניף דגל לבן", אומרים במטכ"ל, אבל אפשר להחליש את חיזבאללה צבאית, לפגוע בראשיו ולכרסם ביכולותיו הלוגיסטיות עד שיהיה על סף שבירה. היעד הצה"לי הוא מצב שבו מפקדי חיזבאללה יגיעו למסקנה שאינם יכולים עוד לגרום אבידות משמעותיות לצבא הישראלי, וכי יכולתם לגרום נזק ולשבור את רוחו של העורף באמצעות רקטות וטילים הולכת ונגמרת. היעד המערכתי השני של צה"ל הוא לגרום לכך שחיזבאללה יאבד את הלגיטימציה שיש לפעולותיו בקרב האוכלוסיה הלבנונית כולל בעדה השיעית. כיצד משיגים יעדים אלה?
בצה"ל מעריכים כעת שרק סדרת פעולות קרקעיות, שיתנהלו במקביל ובסיוע מאסיבי של אש מהאוויר ומהקרקע, יכולות לשבור את היכולות הצבאיות והרקטיות של חיזבאללה. בשלב זה אין מדובר בכיבוש דרום לבנון, אלא בנטרול כמה מוקדי התנגדות ושיגור עיקריים של הארגון מדרום לליטאני באמצעות מצור וכתישתם באש. לכך יש אישור של הקבינט. אבל אם זה לא יעזור, יהיה הכרח להכניס כוחות גדולים שישתלטו על חלק ניכר מדרום לבנון, ולהחזיק אותם שם עד שיושג הסדר מדיני. אחר כך ייצאו. כדי להתכונן לאפשרות כזו, אושר בקבינט גיוס של שלוש אוגדות מילואים. הגיוס נועד גם לקדם פני אפשרות שפעולה גדולה תביא את הסורים להצטרף ללחימה, ויהיה צורך לפעול בשתי חזיתות בצפון.
את הלחץ של האוכלוסיה הלבנונית על חיזבאללה רוצה צה"ל להגביר באמצעות פגיעות נוספות בתשתיות האזרחיות בלבנון, בעיקר את אלו המשרתות את העדה השיעית. את זה לא אישר אתמול הקבינט. בכירי צה"ל גם מציעים "גזר" מדיני: שממשלת ישראל תודיע בפומבי כי היא מקבלת עקרונית את ההסדר שמציע ראש ממשלת לבנון, פואד סניורה, בכלל זה את הדרישה שישראל תעביר את חוות שבעא לריבונות לבנונית. כך יוכל סניורה להידבר עם חיזבאללה מעמדה של כוח, ודעת הקהל בלבנון תתמוך בו. אולמרט רוצה כנראה לשמור את הקלפים למו"מ המדיני.
הרמטכ"ל הבטיח לדרג המדיני שמתווה הפעולה ושלביה, כפי שהוצעו ואושרו בקבינט, יביאו את התוצאות המקוות. אבל לשם כך דרושים כמה שבועות עד חודש, שבהלכם ייאלץ העורף לספוג מטחים הולכים ומידלדלים של רקטות, ואולי אף מכת ייאוש אחרונה על גוש דן. לכן הלחץ הצבאי צריך להימשך עד שיסוכם סופית ההסדר המדיני הרצוי.
ומה עם החיילים החטופים? הממשלה והצבא מאוחדים בדעה שאת שחרורם יש להשיג במסגרת ההסכם הכולל לסיום המלחמה בלבנון. מו"מ נפרד ומתיש מול חיזבאללה באמצעות צד שלישי עלול לקלוע את ממשלת ישראל למצב שבו בלחץ דעת הקהל מבית, היא תיאלץ להתפשר ולהעניק לחיזבאללה הישג שיחפה על כישלונו הכולל.
זוהי אם כן התוכנית שהתגבשה בקריה ובירושלים, וכעת צריך לבדוק אם וכיצד ניתן לממשה. רק דבר אחד יכול להיות גרוע מחוסר הצלחה: לנסות לפתור מה שאי-אפשר בכוח בעוד יותר כוח, ולשקוע שוב בבוץ הלבנוני.
שומר את הקלפים: אולמרט
צילום: משה מילנר לע"מ
מומלצים
