שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    כשהתותחים רועמים - העיתונאים מצדיעים?
    אי-אפשר לכבות את התקשורת והדמוקרטיה בהתאם לנסיבות. הרצון לא לדעת מה באמת קורה ולשמוע רק את הדובר הרשמי הוא ילדותי וחסר אחריות. תשובה לקצין השריון

    מכתבו של גיל חן, קצין שריון במילואים, נגד התקשורת הישראלית, הצליח לשבור כמה שיאים: תוך שעות ספורות זכה המאמר ליותר מ-2,000 תגובות, רובן המכריע מחזקות את ידיו וקוראות להטיל צנזורה נוקשה על סיקור המלחמה הנוכחית. מערכת ynet הוצפה במכתבי גולשים, וגם כאן ניכרת הזדהות עם דברי הכותב ודרישה ל"שינוי כיוון" אמיתי. עם כזו תמיכה, איך אפשר להתנגד?

     

    ובאמת, במקום להתעמת עם דעותיכם המוצקות בנושא, בחרתי גם אני לשאת חן בעיני הקונצנזוס. למה לי להטיח בפניכם פיסות מציאות קשות וכואבות, כשאוכל להנעים זמנים קשים אלה במסע מרגיע אל העבר?

     

    ספטמבר 1973, למשל. הייתם מאוד אוהבים את התקשורת הישראלית של אותה תקופה. כולנו עם אחד בעיתונות ההיא, חזית ועורף. התקשורת עושה כמבוקשו של חן: "מחדירה בציבור ביטחון ונחישות" ואפילו "משדרת עוצמה, עמידות ואורך רוח". לאף אחד אין ספק שמשה דיין והצבא שתחתיו ישמור עלינו. אין דעות סותרות, אין שאלות קשות, אין ספקות ופקפוקים של כל מיני קטני אמונה. והרי דיין הוא אדם אמין ואחראי כל-כך. שביב רכילות לא דבק בו, כי העיתונאים דאז לא חושבים שתפקידם להתייחס לזוטות כאלו. באוקטובר של אותה שנה חטפה המדינה מכה איומה, בין היתר בגלל אותו אתוס שכעת נזכרים בו בגעגוע. גם בגלל שתיקתה של התקשורת.

     

    או יוני 1982. גם אז לא פורסם דבר וחצי דבר על מחלוקות בין הדרג המדיני לצבאי, או בין הדרג המדיני לבין עצמו. רכילות זולה, כמו על כך שראש הממשלה סובל מדיכאון קליני ואינו מתפקד, לא הגיעה לציבור מחשש לפגיעה בנחישות הלאומית. אפילו השמאל הישראלי, שוו בנפשכם, סכר את פיו והאזין בזקיפות קומה ואורך רוח לרעם התותחים. והייתה תוכניתו ההזויה של אחד, אריאל שרון שמו, לפלוש ללבנון כדי לפתור באפקט סיבובי את הבעיה הפלסטינית - תוכנית שזכתה לביקורת ציבורית רק בדיעבד, אחרי מאות הרוגים ישראלים, וגם זאת עקב היעדרם של אותם הולכי רכיל מקצועיים.

     

    "נרגיש טוב יותר לדעת שיש יד אחראית, בטוחה בעצמה ומכוונת", ממשיך חן. זו בדיוק הבעיה - כלל לא בטוח שיש. החיים בצילו של אח גדול החושב בשבילך אולי נוחים יותר, אבל סופם התפכחות מכאיבה. חברה בוגרת חייבת לדעת לשמוע דעות שונות ולבחור ביניהן.

     

    תוך שבועיים גלשנו מאירוע קשה אך נקודתי של חטיפת שני חיילים, לגיוס אוגדות מילואים - האמנם אסור לשאול על כך שאלות
    עד לתום הקרבות (או עד לביירות)? האם יכול להיות שדווקא בפחד ההיסטרי מכך שחיזבאללה "יקלוט חוסר ביטחון מראיונות עם חיילים שלנו", דווקא ברצון האובססיבי לשנות את דעתו של שייח' נסראללה ולגרום לו "לשקול מילים" - דווקא באלו נעוץ אובדן כושר ההרתעה המיתולוגי, שאנו מחפשים שוב ושוב? אולי דווקא היכולת לנהל דיון ציבורי בסוגיות בוערות, היא המעידה על חוסן לאומי.

     

    יכול להיות שאני צודק, יכול להיות שאני טועה. בכל מקרה, את הדיון הזה אסור שלא לנהל. הדרך היחידה לקיים אותו (כמו גם את הוויכוח הנוכחי בינינו, אגב) היא דרך תקשורת חופשית ופלורליסטית. לדמוקרטיה אין כפתור on-off, אי-אפשר להדליק ולכבות אותה בהתאם לנסיבות. הבחירה לא לדעת מה קורה באמת ולהעדיף לשמוע רק את קולו של הדובר הרשמי היא ילדותית וחסרת אחריות. החלטות המתקבלות במחשכים, הרחק מעין הציבור, נוטות להיות רעות במיוחד.

     

    "שימו לנו קצת חוה אלברשטיין ואריק איינשטיין, יותר טוב מכל הברברת הזאת", מבקש גיל חן. קצת מנגינות שיזכירו את הימים בהם, כמו כל מפקד בטירונות - אף פעם לא טעינו, גם כשטעינו. ובכן, הנה כמה שורות תמימות שכתבה הזמרת האהובה עליו:

     

    ומה פתאום את שרה חד גדיא?

    אביב עוד לא הגיע ופסח לא בא

    ומה השתנה לך מה השתנה?

    אני השתנתי לי השנה

    ובכל הלילות בכל הלילות

    שאלתי רק ארבע קושיות

    הלילה הזה יש לי עוד שאלה

    עד מתי יימשך מעגל האימה

    רודף הוא נרדף מכה הוא מוכה

    מתי ייגמר הטירוף הזה?  

     

    אורי יסעור, עורך ב-ynet

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "כשהתותחים רועמים - העיתונאים מצדיעים?"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים