נזכרתי שיש דבר כזה, אהבה "נורמלית" וטובה
חברתי יעלי נשואה עם שתי בנות יפהפיות. גם היא יפה. גם בעלה. ולמרבה הפלא ובלי עין הרע - יש שם אהבה גדולה ומשפחתיות שעבורי היא נדירה. אני משתוממת מזה בכל פעם מחדש. איך זה הגיוני שהכל מגיע בחבילה אחת?!
חמישי בערב, אני עייפה, אבל לא מתחשק לי על עוד סוף שבוע שגרתי. חשבתי לי שדי מיציתי את רעיון "בילוי בשניים"- אני עם עצמי ועצמי איתי. אז ארזתי את עצמי בחצאית וגופיה בצבע תכלת ונסעתי ברכבת דרומה, לבירת הנגב. מה יש לי לחפש שם? כן, גם אני תוהה ביני וביני, אבל עובדה, אני מוצאת לי יותר מסיבה אחת: קצת שמש, מעט שמחה, שבירת שגרה, ויעלי ... אני נוסעת לבדוק מה בגזרת המשפחתיות שלה, כדי לחזור להאמין שקיימת אהבה.
לא הייתי בבאר שבע מאז הצבא. אני נזכרת בתקופה ההיא, ועולה בי גל של חמיצות. לא אהבתי את הצבא, הרגשתי בתחפושת. בכל אופן, באר שבע לא השתנתה מלפני ארבע שנים. אני מגיעה לשם, והכל אותו הדבר - האנשים, הגוונים, הריחות. עיר, כמו כל עיר. הייחודיות טמונה דווקא בסטריאוטיפים. בחור גבוה וכהה עור ניגש אליי בנונשלנטיות, סיגריה בידו. "יש לך אש מותק?" הוא זורק משפט פתיחה שמעלה בי גועל ומזכיר לי למה לא נשארתי שם. אני מתעלמת ממנו. "סנובית!" הוא ממש טורח ללכת אחריי וממשיך לתאר אותי בסדרת קללות עיקשת. אני עדיין מתעלמת, ומזהה מרחוק את התלתלים היפים של יעלי ואת בר הקטנה עומדת לידה. הן מחכות לי ליד הרכב. האיש עם הסיגריה התייאש והלך להתחיל עם איזו תכלת אחרת.
את יעלי הכרתי בעבודה. היא גדולה ממני בחמש שנים. נשואה עם שתי בנות יפהפיות. גם היא יפה. גם בעלה. ולמרבה הפלא ובלי עין הרע - יש שם אהבה גדולה ומשפחתיות שעבורי היא נדירה. אני משתוממת מזה בכל פעם מחדש. איך זה הגיוני שהכל מגיע בחבילה אחת?! ברור שאני מודעת לכך שגם שם, כמו בכל מערכת יחסים, יש טוב ויש פחות. אבל בניגוד למערכות יחסים שאני ידעתי - אין רע! וטוב שכך, כי סופסוף מצאתי לי דוגמה אמיתית למשהו חיובי שחשבתי שנעלם מהעולם.
יעלי יודעת עליי הכל. החל בילדותי הנטושה מאב וכלה במערכת היחסים הכושלת עם הנשוי. גם את כל מה שבין לבין היא יודעת. היא מכירה אותי על הדבש, ועל העוקץ, ותמיד נכונה להקשיב ולקבל אותי ללא ביקורת, אלא מתוך מקום אמיתי של חברות. שלא כמו חברות נשואות אחרת, שערותיה אינן סומרות לנוכח משפטיי אהבתי הבלתי אפשרית לאדם שיש לו אשה חוקית.
"את לא צריכה להסתפק בפירורים"
היא שם כדי להראות לי שקיימת דרך אחרת. "יש אהבה", היא אומרת. "כן, לצידה יש גם ויתורים. אבל מגיע לך כל כך הרבה! ואת לא צריכה להסתפק בפירורים", היא מדגישה.
"אני יודעת..."
אנחנו יושבות בסלון שהוא גדול פי כמה מהסלון שהיה בביתה הקודם. בכלל, הבית שלה מאוד יפה וחמים, ויש לי תחושה שבא לי להישאר. הבנות נרדמו, גם בעלה, כך שיש לי את כל הזמן שבעולם איתה. כבר הספקנו לשתות קפה ולאכול שוקולדים, היינו במרפסת ונכנסנו פנימה לראות ברצף כמה פרקים של "סקס והעיר הגדולה" ועכשיו, בשעת לילה מאוחרת, אנחנו משלימות סיפורים וחוויות.
היא מספרת לי על באר שבע, על הקושי והפשטות, ואיך כל החששות מהמעבר אליה נמוגו ברגע שהגיעה. חברות חדשות היא כבר צברה לעצמה, את הקניון היא פוקדת כמעט כל יום, מתחת לביתה יש גן שעשועים נהדר לבנות. רק עבודה היא עדיין לא מצאה, אבל לשתינו ברור שאין שום סיבה לדאגה.
אני מספרת לה על מה שקרה עם הנשוי, ואני רואה בעיניה מבט מקווה שבזה יסתיים הסיפור, אף על פי ולמרות האהבה הגדולה.
"פגשתי מישהו חמוד, קוראים לו יובל, הוא בן 29", אני ממשיכה בסיפורים.
"יופי, זאת כבר התחלה טובה"- היא אומרת בחיוך, מרוצה משמו הצעיר והרענן.
"כן... אבל... אוף!" אני מעיזה להיחלש לידה.
"את תראי שיהיה בסדר", היא קובעת באופטימיות קוסמית, ואני נסחפת איתה ושתינו צוחקות, ספק בתקווה ספק בייאוש.
בשבת היינו בבריכה. קרני השמש ריחפו מעל שיערה הרטוב של בר שאחזה בידי. מאיה, שהיתה בתוך גלגל ים בצורת ברווז, שיחקה עם המים וצחקה צחוק שמילא אותי. לא יודעת במה, אבל במשהו חדש. יוסי ויעלי ישבו מתחת לשמשיה צבעונית, צופים בנו ומשוחחים לסירוגין. אני בסיטואציה של משפחה - הורות וזוגיות מעוררת תקווה - ואני מחייכת לעצמי בשלווה. יש בי שקט פנימי, כזה שיודע יותר טוב ממני שהסוף הוא סימן מובהק להתחלה.
כשחזרתי הביתה, לשגרה המוכרת, הייתי מצוידת במשהו נוסף. משהו שלקחתי היישר מבירת הנגב והבאתי איתי אל חיי שלי - חוץ משמש, קרני אור וחיוכים, הבאתי בעיקר תקווה ואמונה שאפשר. אפשר, מסתבר, ליצור משהו אמיתי, יציב ומספק, זה כנראה תלוי בעד כמה ואם בכלל רוצים. אני? אני עדיין מחייכת.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
