שתף קטע נבחר

"אנחנו נלחמים על קיומנו"

יוצרי קולנוע שהזדעזעו ממכתב הסולידריות עם יוצרים פלסטינים ולבנונים טוענים: "כותבי המכתב שייכים לקבוצה מיליטנטית ורעשנית של יוצרים שמפעילים מכבש אידיאולוגי ומכתיבים לשאר היוצרים עמדה אחת לפיה באופן אוטומטי ישראל אשמה"

שבוע אחרי פרסום מכתב הסולידריות של אנשי קולנוע ישראלים עם קולגות בלבנון ובשטחים הפלסטיניים, יוצאת קבוצת יוצרים דוקומנטריים בחריפות נגד תוכן המכתב ושולחיו. יוצרים אחרים, שהעדיפו לא לחתום על מכתב הגינוי, אומרים ל-ynet: "מכתב הסולידריות הוא כתם שעשה לנו נזק עצום".

 

במכתב המקורי ביקשו החותמים, בהם יוצרים ומפיקים בולטים בתחום הקולנוע, לצאת נגד המלחמה בלבנון ומדיניות ישראל בשטחים. "אנו מתנגדים באופן מוחלט לברוטלית ולאכזריות של המדיניות הישראלית אשר הרקיעה לפסגות חדשות בשבועות האחרונים", כתבו והוסיפו, "דבר אינו יכול להצדיק את המשך הכיבוש, את הסגר והדיכוי בפלסטין. דבר אינו יכול להצדיק הפגזת אוכלוסייה אזרחית והרס תשתיות בלבנון וברצועת עזה".

 

המכתב, שקיבל פומבי לראשונה ב-ynet, עורר את זעמם של רבים ובהם אייל חלפון ("קרקס פלשתינה", "איזה מקום נפלא"), נפתלי גליקסברג ("תיק לא סגור", "אנטישמיות – לא מה שחשבת") העיתונאי איתי אנגל, רותי שץ ("גן"), נורית קידר ("אחת בודדת"), סולו אביטל ("יותר מאלף מילים"), יהלי גת ("אוצר אושוויץ"), נועם שליו ("זק"א", "מלחמה בפריים טיים") אורי רוזנווקס ("סיפורים קצרים על אהבה"), עודד דוידוף ("מישהו לרוץ איתו", "מרס תורכי"), נילי טל ("נשים למכירה"), דאסטאו דמטו ("מוזיקה שחורה", "זעקה"), יורם זק ("עשרת הדיברות", "אדוני, ראש המועצה"), מולי וצליל לנדסמן ("הסיכוי האחרון") וזיו אלכסנדרוני ("והנה רוח גדולה באה").

 

במכתב הגינוי נכתב: "אנו נדהמים מהראייה החד צדדית והמוסרנית של יוצרי קולנוע אלו ואנשי רוח אחרים, הלוקים בהתניה פבלובית ותוקפים את ישראל בצורה בוטה בשם המוסר בכל פעם שישראל מגינה על חיי אזרחיה. מוסר אינו עניין חד ממדי, שטחי ועיוור, הנובע מהלקאה ושנאה עצמית. איננו 'אזרחי העולם'. אנחנו ישראלים המבקשים לקיים חיים נורמליים בביתנו במדינת ישראל מתוך ביטחון וחירות. על אף הזדהותנו עם סבלם של האחרים, איננו יכולים להתעלם מחרדת הקיום וההתקפות הבלתי פוסקות, המלוות אותנו ואת סביבתנו לאורך כל השנים, בכל פעם מסיבות מתחלפות".

 

עוד מדגישים הכותבים: "אנו נחרדים ממותם של בני אדם חפים מפשע החיים ברחבי המזרח התיכון ומבקשים לגנות פעולה התקפית מסוג כלשהו במרחב בו אנו חיים. אנו דורשים מממשלת ישראל לפעול לקיצור המלחמה ולהימנע מהרג חיי אדם חפים מפשע. יש לסלק מקרב האוכלוסייה האזרחית כל מאגר תחמושת ואמצעי ירי, על מנת לאפשר לה לקיים את חייה בשלום".

 

בניגוד למכתב הסולידריות שבחר לא להתייחס לקורבנות הישראליים, מבקש מכתב הגינוי להדגיש את המחיר שמשלמים בני אדם משני צדי הסכסוך. "כואב לנו לראות פליטים נעקרים מבתיהם בגלל החשש לחייהם בנהריה, חיפה, צור וצידון", נכתב במניפסט, "יש לדאוג לרווחתם של העקורים עד לחזרתם לביתם בשלום. ריח המלחמה מעורר בנו בחילה וחרדה. תמונות ההרוגים, באשר הם, מדירות שינה מעינינו. יחד עם זאת, הרצון לשלום אינו יוצר אצלנו שיכרון או פסיכוזה ואינו מאפשר לנו להתעלם מכך שלמולנו ניצבים אנשים בעלי אמונה דתית קיצונית המבקשת לסלק את 'הישות הציונית' מעל אדמתה".

 

מכתב הסולידריות התייחס בין היתר לחשיבות הפצת הקולנוע הערבי בישראל ובו נכתב: "סרטיכם, אותם אנו משתדלים לראות ולהפיץ בינינו, חשובים בעינינו עד מאוד. הם מסייעים לנו להכיר ולהבין אתכם. הודות לסרטים אלו הגברים, הנשים והילדים אשר סובלים בעזה ובביירות ובכל מקום שבו הצבא שלנו מפעיל את האלימות שלו, הם בעלי שם ופנים. ברצוננו להודות לכם ולעודד אתכם להמשיך ולצלם למרות כל הקשיים". במכתב הגינוי מפרשים היוצרים את הפסקה הזו כ"פטרונות" ו"קולוניאליזם תרבותי". מנסח המכתב, הבמאי נפתלי גליקסברג, מבהיר: "יוצרים ערבים הם אנשים מספיק חזקים. הם לא צריכים את היוצרים הישראלים שיכוונו את פעולותיהם".

 

"מכתב הזוי ומקומם"

 

גליקסברג אומר כי הצורך להגיב נבע מההתנסחות הבוטה של מכתב הסולידריות. "אבי מוגרבי דיבר על הפסיכוזה של המלחמה. אני חושב, בניגוד לו, שמעט מאוד אנשים בחברה האזרחית מתרגשים ממלחמה. אנחנו נסערים הרבה יותר ממוות של חיילים בלבנון מהפגיעה בעורף, כיוון שחוויית המלחמה שלנו היא בחזית. זה מעיד בעיני על חוסר ביטחון בקיום שלנו פה. הכיבוש עשה לנו דברים נוראיים אבל אסור לשכוח שאנו נלחמים על קיומנו כאן. צריך להיזהר שההזדהות שלנו עם האחר לא תיהפך למצב שבו אנחנו שוכחים את עצמנו".

 

גליקסברג מודה שלא היה קל לגייס יוצרים שיסכימו לחתום על מכתב המתנגד למה שנדמה כטון המרכזי של העשייה. "זה נכון שלא היה פשוט למצוא אנשים שיסכימו להשמיע את הקול האחר והסיבות לכך שונות. הייתי רוצה שיוצרים דוקומנטרים בישראל ירגישו שיש להם לגיטימציה להשמיע קול אחר, שזה מותר ואפילו רצוי. באופן פרדוקסלי הקול, שהפך להיות קבוצת התייחסות, הוא של קומץ יוצרים מיליטנטי ורעשני. הקבוצה הזו מתווה התנהלות ולפיה אנשים מיישרים קו. להבדיל מקולה של החברה הישראלית שתומך במלחמה, קולם של היוצרים הפוך וזה נהדר. אבל מותר לנו כישראלים להגיד גם: 'היי, לא תמיד אנחנו אשמים'. המכבש האידיאולוגי שמכתיבים לנו כיוצרים, גורם לנו ללכת על אוטומט והמכתב הזה יוצא נגד האוטומיזציה לפיה לא משנה באיזה מצב אנחנו קודם כל, לפני הכל ותמיד אשמים".

 

בעוד שהמכתב הרשמי מבקש שלא לתקוף את היוצרים החתומים על מכתב הסולידריות באופן ישיר, יש לא מעט התמרמרות בקרב אנשים בתעשייה על משמעויותיו. הבמאי יורם זק אומר: "זהו מכתב הזוי שמבייש את יוצרי הקולנוע שלא חושבים כמותם. זכותם להשמיע את דעתם, אבל לא בשמי או בשם חבריי. המנדט שלקחו לעצמם אותם יוצרים על המוסר האנושי מקומם והטיעונים, העיתוי והטון מנותקים מהמציאות בה אנו חיים. עם זאת יש לציין כי דיאלוג כמו שנוצר בתוך תעשיית הקולנוע הוא דבר הכרחי וחברה שאינה מנהלת דיאלוג מסוג זה, היא חברה מסוכנת".  

"חשפתם לא מעט נאיביות הגובלת באינפנטיליות בסגנון האירופי", כתב לחותמים הבמאי סולו אביטל. אביטל רוגז על כך שמן המכתב ניתן היה להבין כי מדובר בעמדה גורפת של כלל אנשי תעשיית הקולנוע (ובעיקר הקולנוע התיעודי) בישראל. "אל תציגו את המיעוט שלכם כדעה גורפת של כלל היוצרים בארץ כי אז מה ההבדל בינכם לחיזבאללה? בדיוק כמותו אתם יוצאים למתקפת נגד בשם אלו שלא בהכרח עומדים מאחוריכם", הוא כותב.

 

אביטל רמז כי מטרת כתיבתו של מכתב הסולידריות נבעה מסיבות אופורטוניסטיות. "לדעתי הוא לא נכתב כלל כסולידריות עם עמיתינו יוצרי הקולנוע הערבים, שאת חלקם אני מכיר היטב, ואף מעריך אותם על יצירותיהם המבקשות שינוי, וגם לא עבור הזדהות עם אותם הקורבנות התמימים שנהרגו עד כה בלבנון. את המכתב הזה הם כתבו ישירות לחברי הביאנאלה בפריז לאמור: אנו יוצרי הקולנוע הישראלי רוצים גם למצוא חן בעיני חברי האקדמיה. מה זה אם לא אופורטוניסטיות חנפנית ומביישת?".

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
נפתלי גליקסברג. "מותר ורצוי להשמיע קול אחר"
לאתר ההטבות
מומלצים