על הנייר היא היתה מושלמת
היה לה תואר בביולוגיה, והיא תמיד רקחה לי תרופות, היה לה תואר בפילוסופיה ויכולתי לדבר איתה על שטויות ברומו של עולם, והיא היתה ברוקרית, כך שתמיד ידעה להמליץ לי על מניות. נוסף לכל, היה לה מאסטר בקונג-פו והיא התמחתה בקאמה-סוטרה. ואם זה לא מספיק, היו לה הרגליים הכי יפות שראיתי. וזה שהייתי הראשון שלה, כבר אמרתי?
רונן הביט בי בריכוז, מנסה להבין איך הייתי מוכן לוותר על נערת חלומותיי רק מפני שלא התאהבתי. "בטוח היה בה משהו שהפריע לך...".
"לא," פסקתי, "על הנייר לא היה בה פגם אחד".
הוא נותר ספקן. "איך היא נראתה?"
"אתה זוכר שתמיד אמרתי שאני חולם על בחורה עם עור בצבע זית? אז לפני שהכרתי אותה כבר התחלתי להתייאש ולחשוב שאין באמת צבע כזה וזו רק המצאה של משוררים, אבל לה היה עור כזה בדיוק".
"בצבע זית? כמו המדים בצבא?"
"כן, רק יותר מגוהץ וחלק מהמדים, והפנים שלה יפות מאילו של פקידת מפקד חיל האוויר, והעיניים בצבע השמיים ביום הכי בהיר".
"אז מה הבעיה? הטריף אותך שכולם הסתכלו עליה ברחוב, קינאת לה?"
"על הנייר לא יכולתי לקנא, כי אמנם כולם הסתכלו, אבל היא לא הביטה באף אחד. היתה לה נאמנות טוטאלית לבן הזוג".
"אני לא מבין... לא הפסקת לחשוב על הבחורים שהיו לה לפניך?"
היא למדה במנזר ארבע שנים את תורת העינוגים
"לא היה לה לפניי אף אחד. אני הייתי הראשון שלה. היא התחנכה במנזר", חייכתי.
"הראשון? מה אתה אומר... אז היא בטח לא היתה חזקה בענייני המיטה?" ניסה את מזלו.
"לא, דווקא היתה מדהימה. במנזר בו גדלה, במזרח הרחוק, לימדו אותם כבר בגיל צעיר את תורת העינוגים, והיא היתה תלמידה מצטיינת, היא חיה שם ארבע שנים".
"ארבע שנים היא רק למדה איך לענג?" רונן הביט בי מבולבל.
"לא, מה פתאום, היא למדה גם פילוסופיה, את רזי המטבח האסיאני, וקונג-פו."
"קונג פו?"
"כן, היא היתה מאסטרית בקונג-פו. פעם אחת תקפו אותי בדרום תל אביב חמישה בריונים, והיא תוך שניות הורידה את כולם על הרצפה, זה היה מדהים איך היא ריחפה מעליהם והצילה אותי. היית צריך לראות אותה בועטת בהם ברגליים העדינות שלה".
לא מייצרים כבר רגליים כאלה היום
"הן היו יפות?"לחש רונן.
"הרגליים? על הנייר, לא יכולתי לבקש רגליים יפות יותר. יש רק דרך אחת לדמיין את הרגליים שלה - בפעם הבאה שאתה בספריית הווידאו תיקח את אחד הסרטים שסופיה לורן עשתה בשנות ה-50 ותבין על מה אני מדבר. לא מייצרים כבר רגליים כאלה היום".
"ויתר הגוף?" מלמל רונן.
"מילונים".
"אבל הם היו תוססים?"
"תוססים, עסיסיים ותופחים כמו עוגות שמרים".
"אני מת על עוגות שמרים", גנח רונן, "הן מתוקות".
"היא היתה על הנייר הכי מתוקה שיש. מתחשבת, מחייכת ולא מפסיקה לצחוק".
"כן, אבל אני מעדיף בנות שמצחיקות ולא רק צוחקות", הקשה רונן.
"היא היתה מצחיקה אותי עד שכאבה לי הבטן. ואז היא היתה מלטפת לי את הבטן באצבעות הארוכות שלה, מרגיעה אותי בנגינת פסנתר או נבל, ומכינה לי מצמחי מרפא שיקוי מיוחד לכאבים".
"משהו שהיא למדה בסין?"
"לא, זה מהודו, היא גרה שם שנתיים, למדה יוגה, מדיטציה, קאמה-סוטרה, סקס טנטרי ואת רזי המטבח ההודי".
אבא שלה היה הבעלים של בנק ענק
"תדע לך שאני פחות אוהב אוכל סיני והודי", אמר רונן, "סושי זה מה שעושה לי את זה".
"כן, גם לי", עניתי בווידוי משלי, "אבל על הנייר היא היתה עושה את הסושי הכי טוב שאכלתי בחיי. אתה מבין, אחרי הודו היא גרה כמה שנים ביפן, היא למדה שם בערבים את סודות המטבח היפני ועיסוי, ובמשך היום היא עבדה כברוקרית".
"אז היא גם עשתה כסף נוסף לכל?"
"כן, אבל זה היה כסף קטן בשבילה, כי הסיבה למגורים שלה במקומות שונים בעולם היתה אבא שלה, שהיה הבעלים של בנק ענק".
"אני מבין את הבעיה," חייך רונן, "הוא לא אהב את זה שאתה עם העבודות המזדמנות בהפקת סרטי סטודנטים לא גומר את החודש... בטח אבא שלה לא סבל אותך".
"הוא נהרג בתאונת מטוס לפני שהכרתי אותה", הבהרתי.
"ומה עם אמא שלה?" שאל רונן בתקווה.
"נהרגה איתו במטוס".
"אז אין חמות?"
"אין".
"אבל זו גם בעיה, אתה יודע", זרח רונן, "אין מי שיעזור עם הילדים".
"מעבר לעוזרות הפיליפיניות, יש לה אחות צעירה, שכבר שנים מצפה לאחיין קטן".
"אתה יכול להכיר לי?"
"לא, אי אפשר. היא לסבית".
"חבל..." רונן נראה מדוכא. "יפהפיה עם ירושת מיליונים".
"לא נורא," נחמתי אותו, "המיליונים במשפחה כבר לא רבים כמו פעם, זה בגלל האחות שיצאה איתי, היא היתה תורמת כל חודש סכומי עתק".
"למי?"
"לנזקקים, עניים, אלמנות, יתומים, לגילוי מחלות חדשות, לטובת הרעבים באפריקה. על הנייר, היא היתה הבחורה טובת הלב ביותר שהכרתי".
"אולי תספר לי על איזו בעיה", התחנן רונן.
"הנחירות".
"היא היתה נוחרת?" הוא נדלק.
"לא, אני נוחר. עושה רעש כמו הקטיושות של נסראללה".
"וזה הפריע לה?"
"לא, היתה לה שינה מאוד עמוקה. אבל היא דאגה שאולי איחנק בשנתי עם הנחירות, אז היא ייסדה חברה שפיתחה תרופה מיוחדת שלוקחים לפני השינה כדי להפחית את עוצמת הנחירות".
"היא גם הבינה בביולוגיה?"
"על הנייר היה לה את הראש שתמיד חלמתי עליו. היה לה תואר בביולוגיה, והיא תמיד רקחה לי תרופות, היה לה תואר בפילוסופיה ויכולתי לדבר איתה על שטויות ברומו של עולם, והיא היתה ברוקרית, כך שתמיד ידעה להמליץ לי על מניות. היא גם דיברה שש שפות. היתה מאוד חכמה, חוץ מזה שהיא לא הצליחה לקלוט את השריטה שלי".
"ולא הפריע לך שהיא אשת קריירה ולא יהיה לה זמן לילדים?"
"על הנייר זו לא היתה בעיה. היא הסבירה לי שברגע שיגיע הילד הראשון היא עוזבת הכל ומתמסרת לגידול הילדים, לבישול, טיפוח הגינה, וכמובן - לטיפול בבעל".
"והיא היתה מוכנה לקבל אותך כמו שאתה?"
"לא ניסתה לשנות בי דבר. הרגשתי איתה הכי נוח שאפשר, היא לא התרגשה בכלל מהחולשות שלי".
"ויש לך לא מעט מהן," סינן רונן.
"נכון, אבל דבר לא הפריע לה. לא העבר המפוקפק שלי, לא העתיד הלוט בערפל, ואפילו לא ההווה המבאיש. הייתי יכול להפליץ ללא הפסקה מתחת לשמיכה ולה לא היה אכפת".
רונן איבד את שלוותו וצעק עליי: "אתה יכול להסביר לי למה עזבת אותה, חתיכת מפגר?"
"מי אמר שאני עזבתי?" חייכתי אליו.
"היא עזבה?"
"לא יודע," עניתי, "האמת שעוד לא כתבתי את הפרק הזה. אבל בינתיים אני די מרוצה ממה שיש לי על הנייר".
