שוב ושוב טוען העולם כי ישראל מגיבה "באופן בלתי פרופורציונלי". ז'אק שיראק הצרפתי, למשל, היה רוצה שאם חיזבאללה חטף שני חיילים ישראלים - ישראל תחטוף שני מחבלי חיזבאללה. עין תחת עין. כיום יותר מתמיד ברור שמקורן של הטענות הללו באינטרסים של מנהיגים צבועים ושל כלי-תקשורת משוחדים. מלחמה זו היא אולי ההזדמנות הטובה של מערכת ההסברה הישראלית לומר סוף-סוף לעולם: כן, אנו מגיבים בצורה בלתי פרופורציונלית, כי האיום על ישראל הוא בלתי פרופורציונלי. כדאי גם להזכיר לכל אותם צדקנים, כי הטיפול "חסר הפרופורציות" בביטחון הלאומי לא החל במלחמה הנוכחית; מאז הוקמה המדינה, היא הציבה כמה אבני דרך שהעולם ביקש תחילה להסיר, אך כעבור זמן קיבל את נוכחותן - ואף הצדיע להן. הנה שלוש דוגמאות בולטות:
בטיחות בטיסות. ישראל הייתה הראשונה להנהיג נהלי בטיחות "בלתי פרופורציונליים" במטוסי "אל על". מספר חטיפות, שבוצעו על-ידי הטרוריסטים של אש"ף בשנות השבעים, חייבו אותה להציב במטוסיה מאבטחים, להקפיד מאוד על בדיקת הנוסעים והכבודה ואף להנהיג את שיטת הפרופיל החשוד (profiling). פעם אחת אפילו ערכו כוחותיה ביקור פתע באנטבה ושיחררו חטופים ממרחק לגמרי לא פרופורציונלי. נוסעים זרים, שהתרגלו לשיטת הבדיקה המקלה ואפילו השערורייתית במטוסי חו"ל, התרעמו על "חוסר הפרופורציה" הישראלית ואף היו שהחרימו את "אל על" - זאת עד ל-11 בספטמבר 2001.
כמי שהשתמש לא מעט בשדות תעופה אמריקניים, בעיקר בזה של בוסטון בימים שקדמו ל"אסון התאומים", תהיתי לא אחת מה גורם להם להנהיג בשדות התעופה שלהם נהלי בטיחות הטובים לאוטובוסים או למוניות. רק אחרי האסון הבינותי שהיה זה הרצון האמריקני להיות "פרופורציונלי". המומחים הישראלים, שהוזעקו לארצות-הברית לשם ארגון מערך אבטחה חדש בנמלי התעופה, שיננו למארחיהם שבעידן של טרור אכזרי, הנהגת פרופורציות עלולה לעלות להם בחיי אדם. והתוצאה, שאבטחת שדה התעופה של בוסטון כיום היא תעתיק כמעט מושלם של האבטחה בנתב"ג.
סיכול ממוקד. כאשר בשנות השבעים חיסלה ישראל את ראשי הטרור האשפ"י מ"ספטמבר השחור", ביקרו באירופה ובארצות-הברית את המעשים ותבעו להפסיקם. תחת זאת דרשו שנעצור את הפושעים ונביאם לדין, משל היו גנבי רכב או אנסים. אף שישראל לא נטלה אז אחריות פומבית על חיסולם של רוצחי הספורטאים במינכן, למשל, העולם המתחסד והצבוע תבע מאיתנו לחדול מכך, משום שהכנסנו מימד חדש ו"בלתי פרופורציונלי" במאבק בטרור. אבל שוב הייתה זו רק שאלה של זמן עד שהמערב עצמו יחווה זאת על בשרו וישנה את עקרונות מוסרו הצדקני. פיגועי אל-קאעידה וחיזבאללה שיחררו לאוויר מושגים חדשים ובתוכם ה-targeting ו"קלפי המבוקשים" של בן-לאדן, זרקאווי, זוואהירי ועימאד מורניה, ללמדך שוב שפרופורציות הן עניין של זמן בלבד.
תקיפת הכור העיראקי. אחרי שהשמידה ישראל את הכור ב-1981, היו רק מתי מעט בעולם שעמדו לצידה בימים הקשים. מנהיגים בעולם, בהם גם אמריקנים, נזפו ב"ישראל ההיסטרית" על שפעלה באופן בלתי פרופורציונלי, משום שלדעתם, לא אובחן כל איום מיידי על קיומה. עשר שנים מאוחר יותר, במהלך מלחמת המפרץ, הבין העולם ובראשו אמריקה שהסרת האיום הגרעיני העיראקי על-ידי ישראל מנעה אסון בלתי פרופורציונלי בהיקפו, ושפגיעתו לא הייתה מכוונת רק כלפי ישראל. הלקח אותו חייב העולם להפיק היום הוא שככל שאיראן הגרעינית תזכה להבנה בשם אותה "מדיניות פרופורציונלית", כך הנזק שתגרום בעתיד יהיה יותר ויותר בלתי פרופורציונלי.
מה לעשות, ישראל היא קורבן של חוסר פרופורציה. המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון מוקפת בעשר דיקטטורות ערביות, ששתיים
מהן - איראן הגרעינית וסוריה המפעילה טרור בגבולות ישראל - אינן מסתירות כלל את רצונן בחיסולה. שלוחיהן, חיזבאללה בצפון והחמאס במרכז ובדרום - הם שני ארגוני טרור פונדמנטליסטיים, המזכירים לישראל מדי יום שהיא חייבת ללחום על קיומה. אחרות כסעודיה וכווית תומכות בארגוני הטרור מדינית, מוראלית וכספית. ה"ידידות" לכאורה - מצרים, ירדן ומרוקו - מסתפקות בלחצים מדיניים על ארצות-הברית, האיחוד האירופי והאו"ם לרסן את ישראל.
ההסברה הישראלית חייבת לשנן לעולם את הכלל הפרופורציונאלי הבא: אם יניחו הערבים את נשקם, לא תהיה כל מלחמה, אולם אם ישראל תניח את נשקה - לא תהיה ישראל.
אלוף-משנה (מיל') משה אלעד שימש בתפקידים בכירים בלבנון ובשטחים, וכיום חוקר במוסד שמואל נאמן בטכניון
