"אז מה אני יותר: חרדה? כועסת? כואבת?"

אני לא יודעת מה אני יותר. יותר כועסת, יותר מדוכאת, יותר עצבנית... מה שאני כן יודעת שאני יותר איכס. המלחמה הזו מתרחשת כאן בצפון ויש תחושה ששאר המדינה הזו הולכת ומאבדת בה עניין. כמה כבר אפשר לדאוג מרקטות וקטיושות שנוחתות במקום אחר לגמרי. כמה כבר אפשר לסקר מלחמה שלא מרגישים. אפילו הסולידריות הולכת ומצטמצמת, והקולות שנשמעים מאנשים שלא חיים כאן צורמים לי באזניים.

אני מבינה, באמת. אנשי המרכז (ואני לרגע לא מכלילה ולא אומרת שכולם כך) לא שומעים את האזעקות, לא שומעים את הנפילות, לא סופרים אותן ומנסים לנחש איפה נפל הפעם (זה היה בום חזק, זה קרוב!). עבורם זה רחוק. זה שם. אולי, אולי אם אתאר לכם איך נראה יום כאן תבינו על מה אני מדברת.

שבע בבוקר, אזעקה. בעיניים עצומות אני ניגשת לחדר אמצע, מתוך שינה אני בוחנת אותו בפעם האלף. אם תנחת כאן קטיושה נחטוף ועוד איך, אולי פגיעה ישירה לא תהייה כאן אבל זה לא ייגמר טוב. בן זוגי מתעקש על רבע השעה שפיקוד העורף ביקש להישאר במרחב בטוח (מרחב בטוח, עלק). זה קצת קשה כשעשר דקות אחרי זה יש עוד אזעקה. תחליטו, יצאנו או לא יצאנו.

גוררת את עצמי חזרה למיטה. הילדים כבר ערים לגמרי. שבע ורבע עוד אזעקה. שוב לגרור את עצמי מהמיטה. אחרי עשר דקות חוזרים. לא היו נפילות, לא שמענו בומים, אפשר לחזור לישון. שמונה בבוקר אזעקה. זהו, עכשיו נשברתי לגמרי, לחזור לישון כבר אין ממש סיכוי. הפעם שמענו את הבומים, היו נפילות. חוזרת לטלוויזיה ומנסה לבדוק, אבל אנחנו כבר לא מעניינים אותם, כמה אפשר לדווח על אזעקות ונפילות. נו, באמת, יש דברים יותר מעניינים. לוקח זמן עד שברשת אני מצליחה לדלות פיסת מידע. כן, נפל בין עכו לקריות.

בימים האחרונים טפו-טפו-טפו לא נופל בחיפה, אולי בגלל זה גם הסיקור ירד. נפילה בחיפה זה חדשות, נפילה יותר צפונה זה כבר פחות מעניין. יותר צפונה זו כבר מלחמה אחרת רחוקה, זה לא כאן. דרך-אגב, את האזעקות שומעים עדיין גם בחיפה.

מגיע הדיווח על הבנין בכפר כנא, וככל שעוברות שעות היום אני פחות ופחות מבינה. יותר ויותר מרגישה שנפלנו לתוך מלכודת שטמנו לנו באופן מתוחכם. אם דעת העולם היתה עד עכשיו בערך בעדנו, הרי שעכשיו אין סיכוי שזה יימשך. ילדים נהרגו, חיים רכים, וזה כואב. מה שאני לא מבינה זה אם צה"ל הפציץ את הבניין הזה בין חצות לאחת בלילה, מה עשו בתוכו אנשים בשמונה בבוקר? מה עשו בתוך הבניין ילדים? משהו מסריח בבניין הזה, וזה לא בהכרח אבק שריפה ישראלי.

אבל לך תסביר את זה לעולם שרואה תמונות מזעזעות של גופות ילדים נערמות. לא יכולתי להסתכל. אבל כל הזמן טורדת אותי מחשבה - יכול להיות שסיפור הילדה בחוף עזה חוזר על עצמו כאן? אותה ילדה שטיל הרג את כל משפחתה ובסוף התברר שהסיפור היה מבוים ולצה"ל לא היתה יד או רגל בענין? האם שוב נעשה כאן שימוש מחריד בילדים חפים מפשע במשחקים של מבוגרים? או שאולי זו הדרך שלי לחפש רציונל להיאחז בו.

בין כל דיווחי המלחמה שהולכים ומדלדלים כי זה כבר חדשות של אתמול, אני מקבלת טלפון מחברה ללימודים שאומרת לי שאין דחיות בהגשת עבודות למכללה. ואנחנו אמורות להגיש עבודה אתמול. וזה מרגיז אותי. למי בכלל היה ראש בימים האחרונים לחשוב על לימודים? מי בכלל התחיל להקליד? ויותר מזה, אם המכללה סגורה והספרייה סגורה, איך בדיוק אנחנו אמורות להוציא חומר תיאורטי לעבודה?

יש לי ספרים בבית. באחד אני אפילו יכולה להיעזר. יופי, לי יש, מה עם עוד 29 בנות שלא למדו את החומר הזה בעבר? אז כמובן שאני יכולה לדאוג לעצמי ומה אכפת לי מהן. אבל מה לעשות ומטרידות אותי כל הזמן אזעקות, נפילות ואפילו בומים של ההרעשה שלנו בצפון? השאלתי את הספר לאותה חברה, היא תחזיר לי אותו מחר, אולי לפחות לה הוא יעזור. אני פשוט לא מצליחה להתרכז. אני אתחיל לעשות את העבודה ביום רביעי, אולי יהיה רגוע יותר.

יש אזעקות, בומים וילדים שמאבדים כבר את הסבלנות ומטפסים אחד לשני על הוורידים. חוץ מזה שהם בחרדות הם גם משועממים. יש עבודה להגיש, גוף שלא משתף איתי פעולה וכל פעם נזכר בכאב אחר, תחושה שאנחנו כבר לא ממש מעניינים כי אנחנו החדשות של אתמול, ובניין אחד עם ילדים שנהרגים בגלל רוע טהור. אז מה אני יותר: חרדה? כועסת? כואבת? לא יודעת. רק הגוש הזה בבטן פשוט לא עוזב.

• ורד פישביין, 38, מתגוררת בקריות