הקיץ של שוקי
"אחרי הביטול של 'דפש מוד', אני מרגיש שאני לא רוצה לעשות את זה יותר. אבל עובר זמן וממשיכים הלאה", מתאר המפיק שוקי וייס את התקופה הלא קלה שעוברת עליו. "אני חייל וזה פרוייקט לאומי"
וייס הפנים את ההודעה המצערת, שמר על קור רוח ובחצות ו-17 דקות התקשר לאשת יחסי הציבור שלו, רונית ארבל, ואמר לה: "תוציאי עכשיו את ההודעה". יומיים לאחר הביטול אומר וייס: "אף פעם לא דחיתי דברים. תמיד חשוב לי לעדכן במהרה את כל הגורמים, לקחת אחריות ולהמשיך קדימה, גם במצבים הקשים יותר".
הקיץ האחרון היה לאחת התקופות הלחוצות והעמוסות ביותר בחייו המקצועיים של המפיק שוקי וייס (53). ארבע הופעות גרנדיוזיות של אמנים בינלאומיים נקבעו: קלי קלארקסון, "בלאק אייד פיז", רוג'ר ווטרס ו"דפש מוד". שתיים מהן כידוע, היו הצלחה מסחררת והשתיים האחרות התבטלו. קלארקסון חלתה יומיים לפני מועד הגעתה לישראל, ובביטול של "דפש מוד" כבר דנו בכלי התקשורת מכל הכיוונים.
"האמת היא שבעשר השנים האחרונות הבאת אמנים הפכה מבחינתי לסוג של שליחות", אומר וייס, "אין לזה שום הצדקה כלכלית, ממש כלום. אני מכיר כבר את כל השאלות: 'כמה הפסדת?' או 'כמה הרווחת?'. אני חייב לומר שאחרי הביטול של ה'רד הוט צ'ילי פפרס', שאמנם לא היה הביטול הראשון, לקחתי הפסקה. התחולל אצלי מהפך באותה התקופה. לאחר כמה חודשים, החלטתי שדווקא עכשיו אני רוצה לנסות ולהביא עוד אמנים בכל הכוח, למרות המצב הקשה. לנסות ולראות איך המקצוע שלי יכול ועשוי לחזק - בגלל שאני מכיר ומעריץ את הכוח של האמנים. עוד לפני הרבה שנים ניסיתי לראות עד כמה אפשר למתוח אמן, לנסות להעמיד אותו מאחורי הדברים איתם הוא מזוהה, והדברים עליהם הוא כותב ושר. וזה לא קל, גיליתי הרבה פרצופים".
וייס ומפת ההופעה של דפש מוד בפארק (צילום: אור ברנע)
"ארבעה ימים לפני הגעתו של דיוויד בואי לישראל היה פיגוע, ועוד אחד ביום הופעתו", משחזר וייס את העבודה תחת האימה הביטחונית. "מתחילת הדרך 'דפש מוד' היו הכי בעניין ומאוד רצו להגיע לישראל. ממש כמו שניק קייב תמיד רוצה להגיע או איאן אנדרסון מ'ג'טרו טול'. האמת? חששתי יותר מביטול של רוג'ר ווטרס. הנושא הכי חשוב בעבודה הוא ההבנה שלי ושל האמן לגבי המצב, ועל פי ההבנה הזאת אנחנו פועלים. אלה לא דברים שמסכמים תוך 24 שעות, הזמן חולף עד שמגיעות התשובות מהסוכנים, מההפקה ומעורכי הדין. אבל הכי חשוב, בכל התהליך, זה לראות הכל בגובה העיניים ולהעריך את זה. גם כשפרצה המלחמה באמת חשבנו ש'דפש מוד' תגיע".
"במדינת ישראל, לצערנו ולדאבוננו למחרת בבוקר כבר שוטפים את הדם וממשיכים הלאה. הישראלים הם מומחים בלרקוד על הדם". וייס כמובן אינו מתכוון שהישראלים ידועים בחגיגות על חשבון אסונות, אלא לחזרה הכל כך מוכרת לשגרה אחרי טרגדיה. זאת הוא הבין לפני שלוש שנים בחודש מאי, לילה לפני מסיבת העיתונאים המפוארת שבישרה על שובה של להקת משינה. באותו לילה וייס העמיס רמקולים וציוד על הגג מול מלון דן בתל-אביב במטרה להכין את ההופעה. באותו רגע, בשעה אחת בלילה, אירע הפיגוע בפאב "מייק'ס פלייס" בטיילת בתל אביב, ממש מתחתיו. "לא יכולנו לישון", נזכר וייס, "בשלוש לפנות בוקר החלטנו שמסיבת העיתונאים תתקיים כמתוכנן כי אנחנו חזקים למרות הכל. הסתכלתי על האסון שמתחתיי והמשכתי לעבוד. ב-6 בבוקר כבר היינו כולנו על הרגליים ולקחתי את הלהקה לגג ואמרתי להם: 'את זה אתם תראו רק בישראל. גם במישור המקצועי וגם הערכי'.ראינו את מכבי האש שוטפים את הדם מהרצפה ומעבר לכביש - את הבחור שמסדר את כיסאות הנוח על החול הזהוב בחוף הים. והנה אנחנו, מוכנים עוד מעט להופיע. ואמרתי להם שהבוקר הנושא הגדול בחדשות הוא הפיגוע, אך בערב המהדורות רובן יפתחו עם האיחוד של משינה, וכך באמת היה. זו ישראל".
"אין ספק שהניתוחים האלה, האם להמשיך לעבוד ולהפיץ תרבות בזמן מצבים כאלה, הם מאוד קרים. אלה דברים שמלווים אותי כבר שנים. והרבה אנשים לא מבינים בעצם מה זה אומר לייבא אמנים לישראל. כשאני נוסע לחוץ לארץ לפגישות, אני צופה הרבה ב-CNN, כי זה בעצם המדריך שלי. על פי הטלוויזיה שאנשים רואים במדינות אחרות אני אמור להסביר את המצב. ועם חוסר המזל שלי זו הסברה כמעט בלתי אפשרית. איכשהו, תמיד כשאני לא נמצא בארץ, יש פיגועים".
מוכר תקליטים מגיל 14
וייס היה פריק של מוזיקה כבר מגיל שבע. אביו האמריקאי שלח למשפחתו את המערכת המשולבת הראשונה שבה היה מכשיר הקלטה, פטיפון ורדיו עם AM ו-FM. שעות ארוכות הוא היה יושב וצורח את השירים המשודרים בתחנת מונטה קרלו. בילדותו ניסה ללמוד לנגן על כל כלי אפשרי וכל פעם, הוא מספר, המורים היו אומרים לאמו: "גברת וייס, חבל על הכסף שלך, לילד יש שתי ידיים שמאליות". כשהיה נער צעיר היה נוסע בחופשות הקיץ לאביו בארה"ב. בכל יום, בשעה שמונה בבוקר היה מחכה על המדרגות של חנות התקליטים. הוא היה מבלה בחנות עד לסגירה, מאזין לתקליטים. בבית הוא היה משאיר הקלטה פתוחה על רדיו K-Rock וחוזר לארץ עם אספקה אין סופית של מוזיקה חדשה.
בגיל 14 הוא החל לעבוד בחנות תקליטים, ואף החל לעסוק בייבוא של תקליטים תוצרת חוץ. באותה התקופה חברות ההפצה בארץ הצליחו לייבא תקליטים מחו"ל רק חודשים לאחר יציאתם. וייס פתח אגף ללקוחות בו הם היו יכולים להזמין את התקליט בהזמנה פרטית ויומיים לאחר צאתו בחו"ל, הוא הגיע לידיהם. כך אגב היה גם עם “Dark Side Of The Moon", וייס היה הראשון שהביא את התקליט לישראל, מה שהפך את ההופעה בנווה שלום לסגירת מעגל מושלמת. העסק פרח ועוד לפני הצבא כבר ניהל וייס שלוש חנויות תקליטים.
לאחר שהשתחרר מהצבא, הוציא וייס רשיון להפוך לסוכן תקליטים המייבא ישירות מהחברה. "מכרתי אלפי תקליטים של סנטנה עוד לפני שחברות התקליטים ידעו שיש לו אלבום חדש", הוא נזכר. אחרי הצבא הבין שהשלב הבא מבחינתו זה הופעות. במהלך השנים הוא זכה להכיר נגנים ואמנים רבים שהיו מגיעים לרכוש תקליטים וביחד איתם אירגן ערבי להקות צעירות. משם זה המשיך והתפתח עד שלפני 33 שנה הקים את משרד ההפקות.
כעת, כשמאחוריו כל כך הרבה שנים בעשייה, וייס משוכנע שהשגרירים האמיתיים של ישראל הם האמנים הבינלאומיים שמגיעים להתארח. "לאמן בגודל של רוג'ר ווטרס או הצ'ילי פפרס יש כל כך הרבה יותר השפעה מאשר כל פרסומות בה השקיעו מיליוני דולרים שמבשרת: 'Come And Visit Sunny Israel'", הוא אומר. "בלי לפגוע בכבודם של ביבי, אולמרט ופרס בנאום ביחד ב-CNN, דעת הקהל שמושפעת מאותם אמנים היא פשוט אדירה. האמנים מתארחים פה, נפגשים עם אנשים, יוצרים קשרים ויודעים לספר מה באמת טוב בישראל. ואתה יודע, תחושת האחריות בכך היא פשוט איומה. 'דפש מוד' רצו לסיים פה את סיבוב ההופעות שלהם ולחגוג ביחד בישראל וזו הבעת סולידריות מדהימה. בדרך כלל, הגורמים הממשלתיים מבינים את החשיבות בכך רק אחרי שנגרם ביטול. באותו לילה שה'פפרס' ביטלו התחלתי לקבל טלפונים ממשרד התיירות, ממשרד החוץ וכולם אמרו: 'תן לי לעזור, תן לי להתעסק בזה, תן לי לשכנע אותם'. ואני אמרתי להם: 'איפה הייתם?'. אני חייל, זה פרוייקט לאומי, זה הרבה מעבר לאמרגן פרטי שמפיק מופע".
הבמה בפארק. לא מתאימה למופעים אחרים (צילום: דלית שחם)
"אתה יכול להיות הכי מקצוען בעולם, אבל בסופו של דבר זה לא תלוי בך, ואתה יודע מה? מסתבר שזה גם לא תלוי באמן", אומר וייס, "עכשיו כשאנחנו מדברים, אחרי הביטול של 'דפש מוד', אני יכול להגיד לך שאני לא רוצה לעשות את זה יותר, לא רוצה לעבוד – זהו. נגמר. אבל עובר זמן וממשיכים הלאה. אני לא כועס, גם לא על אנשי הצוות. אגב, גם מדונה בדקה אפשרות להגיע השנה לישראל וזה היה בעייתי מדי".
אז איך אתה סובל את הביטולים האלה?
"יש משל שמסביר את זה. אני איש של ים, הדבר השני אחרי המוזיקה זה הים. למרות שכבר שנים לא הייתי בים כי אסור לי להיות בשמש. כשאתה בים אתה בונה ארמונות חול מפוארים, אבל אז בא הגל ושוטף לך אותם, ועושה הרבה מעבר ממה שחשבת שעלול לקרות. מאז שאני בעסקים האלה, אנחנו נורא שחור ולבן. יש נזק גדול ופתאום יש שנה או שנתיים של שקט".
לא חשבת אף פעם לעזוב את ישראל וללכת להרוויח כסף במקום אחר, בטוח?
"קיבלתי הרבה הצעות. בתקופתו של רבין ז"ל עם המזרח התיכון החדש גם פתחתי משרד בתורכיה שעבד טוב מאוד, אבל בסופו של דבר זה היה כדי שהעלויות יהיו זולות יותר בישראל. ה'דייר סטרייטס' הציעו לי להיות מנהל סיבוב ההופעות שלהם. אבל יש לי חיים בארץ, ומשפחה. כשאני רואה בחוץ לארץ מופע, אני תמיד רואה אותו מבחינה הפקתית וחושב איך זה יראה בישראל. אבל דווקא בשביל לעשות כסף שם? זה ממש לא מעניין אותי.
"התשוקה הכי גדולה שלי היא לעבוד עם האמנים בארץ. אני נהנה יותר מהופעה טובה ב'זאפה', באכזיב או בברכת הסולטן מאשר מהופעה חד פעמית בחוץ לארץ. מאוד חסר לי שאין כאן מספיק שקט. שאין שלווה תקופתית שאותה אני צריך כדי ליצור פסטיבלים של יומיים-שלושה. הפסטיבל האחרון הטוב ביותר שהיה כאן התרחש לפני 17 שנים. זה משהו שנעלם. והתקופה בה החבר'ה מכיתה ז' או ח' היו יורדים יחדיו לפסטיבל עם שקי שינה ומרגישים שזה הכי בסדר בעולם נעלמה גם היא. אין היום מקום במדינה שאתה יכול לומר: 'בוא נשלח את הילד, שיישן מחוץ לבית'. וזה סימפטום של מדינה. זה לא משהו שאתה יכול לתקן תוך שנה.
"ברעידת האדמה הנוראית שהייתה בטורקיה, הפקתי את המופע של 'טריקי' והמטוס שלו נחת בשדה התעופה כשהוא ממש רועד על המסלול. אחרי האסון, הממשלה שם התעשתה והחליטה לעשות אירועים כדי להראות את טורקיה המשתקמת. היא נתנה ביטוח לאמנים, למופעים ולאמרגנים. אני קיבלתי סטירה בהופעה של ה'פפרס' ופניתי לכל הגורמים שאמרו לי: 'אי אפשר, זה נזק, תספוג אותו'. והשבתי שאני אספוג. אבל זה היה מסייע לנו רבות, ואני מאוד מקווה שלמישהו ייפול האסימון. אם היה אפשר לעשות ביטוח של ביטול אירועים זה היה עוזר לשיקום החברתי והתרבותי ולקשרי חוץ לישראל ברמה גבוהה הרבה יותר.
"מה יהיה הלאה בעתיד? מארק ליברברג, האמרגן של 'דפש מוד', אמר לי: 'אתה היחידי בעולם, אחרי 46 שנה שאני במקצוע, שהצליח לגרור אותי לאירוע שהוא לא מבוטח. וזה בכלל לא משנה אם מדובר באלף דולר או בחמישה מיליון דולר – אני לא עובד בלי ביטוח. איך אתה ישן בלילות? איך אתה בכלל מתפקד?'. את האמת? אני ישן מצוין".
"המוזיקאי המתוסכל שבי"
"אני מאוד כפייתי בקשר שלי עם האמנים, הלהקות והסוכנים. אני מאוד סלקטיבי. בעניין הזה אני מאוד שונה מאמרגנים אחרים, כי אני עושה באמת רק את מה שאני אוהב. כל כך הרבה שנים אני עובד עם משינה ורמי פורטיס והם בני בית וחברים שלי. זה תענוג לעבוד איתם וגם המוזיקאי המתוסכל שבי מגיע לחדרי החזרות של משינה לשמוע אותם מתאמנים ואני תמיד משתוקק לדעת על מה פורטיס עובד. אבל במקצוע, אם זה לא נראה לי, אני לא אעשה את זה. יש כל כך הרבה שטויות שמציעים לי. גם עכשיו, הציעו לי לעשות מופע על הבמה של 'דפש מוד', אבל אני לא יכול. הבמה הזו נולדה למשהו מסוים, תוכננו הרבה הפתעות וזה לא בהכרח מתאים למשהו אחר.
"בכל התהליך הזה אני גם ממציא דברים על הדרך, תמיד אני חושב מה יש לנו להציע שאין לאחרים. בהפקה של 'פארק תמנע', גיורא, המעצב שלי, שאל: 'איפה האירוע?'. אז אמרתי לו: 'פה', והוא השיב: 'אבל אין פה כלום', ואני השבתי: 'בדיוק'. כשרוג'ר ווטרס התקשר ואמר שהוא מעביר 40 אלף אנשים מפארק הירקון לשדה חומוס ישר אמרתי לו: 'כן'. אחרי זה שאלתי את עצמי מה לעזאזל עשיתי. היום הצוות שלי ואני יכולים להעביר קורסים על תורת החומוס. תמיד אומרים לי – אבל זה יעלה לך יותר, אבל אז אני משיב: 'לא חשוב, העיקר שהקהל ירגיש שמדובר במשהו מיוחד ואחר'. אשתי תמיד אומרת לי: 'בוא נטוס במחלקה ראשונה, נשכור סוויטה בוולדורף אסטוריה, נקנה את הכרטיסים הכי יקרים וזה עדיין יהיה יותר זול לראות את ההופעה בצורה הזאת מאשר להביא אותה לישראל".
איך המשפחה שלך מתמודדת עם הקריירה שלך?
"יש לי שלושה ילדים. שניים מהם הם חברים טובים שלי: עדי ושי, שי עובד פה עכשיו ועדי עבדה פה במשך שנתיים והייתה פשוט מעולה בתפקידה, עד ששלחתי אותה לעשות דברים טובים יותר בגלל שהיא כל כך מוכשרת. והבת הקטנה שלי, אוריה בת ה-8, שינתה לי את החיים ושמה את הכל בפרופורציות. היא זו שתמיד גורמת לי להרגיש שיש חיים מחוץ לעבודה. היא שומעת מוזיקה מהבוקר עד הערב ומשוגעת על 'גרין-דיי'. הילדים האלה אלופים בכל מה שקשור לדי.וי.די ולשלטים, שאני בכלל לא יודע להפעיל. אני מקנא בהם, לי זה לא היה. אני למדתי אנגלית מרדיו מונטה קרלו ומרדיו רמאללה. למדתי את השירים בעל פה ורק אחר כך הלכתי לחפש את המשמעות שלהם במילון".
אתה מרגיש קצת ילד בעצמך?
"מאוד. אני עדיין חייב לראות את אקורד הפתיחה של מופע ואני כל כך מתרגש. ממש כמו ילד".
