בלב טורקיה,
ארץ מוסלמית, ניצב הר אֶרְג'ייֶס. במעלה ההר כפר קטן, היישוב הגבוה ביותר בהר. ובכפר הקטן והמבודד יש בית תה ועל עמוד החשמל שלצדו מודבק פוסטר ובו תמונת אישה פלסטינית תופסת תנופה כדי להשליך אבן. מתחת לתצלום סיסמת מחאה נגד ישראל. כשהגענו לבית התה, זוגתי ואני, כבר הכרנו את הפוסטר הזה, הוא ליווה אותנו בכל מסענו הטורקי שהחל ימים ספורים לפני תחילת המלחמה.
בדרך אל ההר (צילומים: ינץ לוי)
למעשה, שמענו על פרוץ המלחמה מפי זבן מקומי, בחנות בעיירה הים-תיכונית טאשוּג'וּ. "יזראל לֶבַּנון - פרובלם", אמר לנו.
"על מה הוא מדבר? כבר שנים שקט בלבנון", אמרתי לעצמי.
"אִין דה פַּאסְט פְּרוֹבְּלֶם. נאוּ לַייק פּיס", הסברתי.
"סי. אן. אן. – פרובלם", אמר והצביע על מרקע הטלוויזיה.
הצצתי במהדורה הטורקית ולפתע ראיתי תמונות מוכרות. אחר כך, בקוניה, מרכז מוסלמי סוּפי ועיר מודרנית שוקקת, עברנו בכיכר קרובה לאכסניה שלנו, וזוגתי הצביעה: "תראה, יש תערוכת צילומים ברחוב. בוא נלך לראות". כשהתקרבנו גילינו שהתערוכה מציגה פצועים והרוגים פלסטינים, את השייח' יאסין וערפאת, את המלחמה בעיראק – סבלות הפלסטינים והעיראקים בתמונות. תערוכת הפגנה נגד ישראל הכובשת.
"בוא נעזוב את העיר הזאת", אמרה אישתי.
"אף אחד לא יכול לדעת שאנחנו ישראלים", אמרתי.
באכסניה הזכיר לי בעל הבית את דברי אמי: "אל תגידו שאתם מישראל. לך תדע, יש משוגעים בכל מקום. תגידו שאתם, אֶה...", הוא בחן אותי היטב. "האמת, אתה נראה טורקי".
"אני לא יודע טורקית", אמרתי.
"אולי תעמיד פני טורקי אילם", חשב בקול רם. "לא, לא, עדיף שתגידו שאתם מאִסְפַּאניה".
"אתה רואה, אפילו בעל האכסניה אמר שלא כדאי להגיד שאנחנו מישראל", אמרה אישתי.
"אני לא מתכוון להעמיד פנים", אמרתי.
עזבנו את קוניה והמשכנו לקַפַּדוֹקיָה. הסתובבנו בין הפוסטרים ובין הטורקים, בין כותרות
העיתונים ומשדרי החדשות, לקול קריאות המואזין, בשווקים ובדרכים. אבל בכל מקום היו אלינו לבביים כאל קרובי משפחה שהגיעו מרחוק. חייכו, הסבירו פנים, עזרו ודאגו.
ובכל זאת גליתי שמסוכן להגיד שאנחנו מישראל ולא בגלל איזה חבר אל-קאעדה שזומם לשחזר עליי את פיגוע התאומים. אמנם כמעט כל האנשים שמחו לשמוע על מוצאנו, אבל היו גם כאלה שחזרו על המשפט הקבוע: "ישראל לבנון – פרובלם. וויי?" עכשיו, לך תסביר למישהו שמדבר 20 מילים באנגלית למה יש פתאום בעיות עם לבנון. אפילו בעברית אני לא יודע להסביר את זה. ואז צריך להגיד משהו כמו: "יוּ נוֹ, אללה איז וואן". "אונלי פיס". ובאמת שיהיה כבר שלום. למה אני צריך להסתובב בעולם ולהסביר לכל אחד למה פרצה מלחמה שלא אני הכרזתי עליה?
ואז כשישבנו במסעדה בעיירה היפה אַוָונוֹס:
"וֶור פְרוֹם?"
"יזראל".
הגישו לנו את המנות. שמעתי את שני המלצרים משוחחים בטורקית. הבנתי מילים פה ושם: "יזראל" "פיליסטין". ובעיקר הבנתי את החיוכים - הגֶנים היהודיים שלי יודעים לזהות חיוך אנטישמי של צורר בפוטנציה. למה אמרתי להם שאנחנו מישראל?
כשהגישו לנו את החשבון כבר לא הרגשתי באוונוס אלא בתחום המושב ברוסיה הצארית.
"למה החשבון כל כך מנופח?" תהתה זוגתי.
"זה בגלל שאנחנו ישראלים", עניתי.
השארתי את הסכום והלכתי משם.
למה לכל מקום שאני הולך אני צריך לשאת את עול הישראליות? למה מתייחסים אליי אַפּריורית כאל רוצח? ואולי המלצר הזה תוקע מחיר לכל תייר ירוק שמגיע לאוונוס? הרי לא הבנתי לאשורו מה הם דיברו.
וכשהגענו לאוּנְיֶה, שלחופי הים השחור, מישהו שאל אותנו בשוק:
"וֶור אַר יוּ פְרוֹם?"
"איספניה", השבתי.
"הוֹ, וולקום טוּ אוּנְיֶה", אמר והחל לספר לנו על עיר מולדתו, על עצמו, על שוק הנחושת, ואפילו לקח אותנו לשם, וגם סיפר שפירוש שמו בטורקית הוא שלום, "כי צריך לשרור שלום בין כל האנשים, לא משנה מאיזה דת הם - מוסלמים, נוצרים או יהודים". לא יכולתי להמשיך להסתובב איתו והשקר בינינו. באמתלה עלובה כלשהי נפרדנו מפניו.
"את רואה, למה שיקרנו לו שאנחנו מספרד? כזה בנאדם נחמד ושוחר שלום", אמרתי לזוגתי. "יותר לא אשקר".
"יש משוגעים בכל מקום". מנזר ליד טרבזון
מאוחר יותר, באיסטנבול, ראינו עוד הפגנה ודי הרבה פוסטרים שקוראים להפסיק את העוול שנעשה לעם הפלסטיני. איש אחד, כששמע שאנחנו מישראל, אמר: "ישראל, צ'ילדרן" ואז החווה צורת אקדח בידו וירה בילדים דמיוניים. מה יכולתי להגיד? שתקתי. חשבתי: "מאיפה בכלל אתה יודע מי אני ומה אני?"
בין פארנויה למציאות
בערב האחרון שוטטנו בסמטאות שבמורד טיילת איסתיקלאל המפורסמת. הבחנתי בפוסטר תכלת ועליו מגן דוד לבן. תמיכה בישראל, חשבתי ואמרתי לזוגתי: "בואי נלך לראות". אבל מקרוב הסתבר שהמגן דוד משתלב ביחד עם סימן דולר ויורו בשמה של ישראל ומתחתיו כתוב באנגלית: "ישראל - חוויה משפילה לאנושות".
אפשר להבין אותם. הרי מה הם יודעים, חשבתי. מצד שני, מה זאת ההכללה הזאת. ובכלל, מה עם הארמנים והכורדים? מה, טורקיה היא מופת מוסרי? למה להתייחס לכל הישראלים כמקשה אחת. מי אמר שאני בעד המלחמה? ואיך בדיוק אני שותף למלחמה? למה הם מסתכלים עליי כעל "ישראלי כובש". אני בן אדם. אני לא לאום. אני לא צבא. אני לא מדינה. אני בן אדם פרטי שרוצה שלום, שנקלע למזרח התיכון מתוקף לידה. אני לא בחרתי בזה. אני הייתי מפסיק את המלחמות האלה מזמן. אבל מה אני יכול לעשות? למה הם חושבים ככה? כי הם מוסלמים. כי הם שונאים אותי מאז ומתמיד.
למחרת הבנתי שבעצם אני מכליל בדיוק כמוהם, שהטורקים כ"הם" פשוט לא קיימים. נכנסתי לחנות דיסקים. המוכר היה כל כך נחמד. כשנודע לו שאני מישראל הוא לחץ את ידי ואמר: "אתה חבר". הקשבתי למוזיקה בעמדה מרוחקת מהקופה. לפתע שמעתי קול אישה מתלונן, ליד הקופה. נדמה לי שהיא אמרה ישראל ופלסטינים.
המוכר שלח לעברה מבט והמשיך להשמיע לי מוזיקה, מחייך בנימוס. המוכר השני שבקופה קרא לו. היא בטח מתלוננת על זה שהם מוכרים דיסקים לישראלי כובש שהורג ילדים, חשבתי. איזו הסתבכות.
המוכר העביר מבטו ביני לבינה.
"יזראל פיליסטין – צ'ילדרן". היא אמרה לי.
החוורתי. "יש בעיה?" שאלתי את המוכר. לפתע כל כך רציתי להיות מאיספאניה.
הוא שאל את האישה משהו בטורקית. והיא ענתה בטורקית.
"מה הבעיה?" חזרתי.
"בעיה? לא, שום בעיה", אמר המוכר. "היא רוצה לדעת אם יש דיסק של ילדים ישראלים ופלסטינים ששרים ביחד. אמרתי שאין בטורקיה. יש בישראל?"
"בישראל יש. בטח שיש", מיהרתי לומר אף על פי שלא ידעתי אם יש דיסק כזה, אבל אין ספק שבאותו רגע קיוויתי שיהיה.
- ינץ לוי הוא מחבר הרומן "הימאליה בשר ודם".
