פוסט שוביניזם

בימים אלה מסתיימות הקרנות האקדמיה לכל הסרטים העלילתיים שהופקו ב-2006, ומדובר במקבץ שמייצג מנעד רחב של יוצרים מבחינת גיל וניסיון. עם נציגי הדור הוותיק נמנה את מנחם גולן, ראשון קולנועני ישראל, דן וולמן, דורון ערן, אורי ברבש וארנון צדוק; באגף היוצרים הצעירים נזכיר את איתן פוקס, דרור שאול, איתי לב, יובל שפרמן, עודד דוידוף ושמי זרחין.

המיקס הזה יצר שורה של סרטים שמהווים מקרה מבחן מעניין בכל מה שנוגע לייצוג דמות האישה בקולנוע. האם בהיבט הזה יש הבדל מובהק בין היוצרים הוותיקים לצעירים? בגדול, כן. אם אורזים את מנחם גולן ואורי ברבש בחבילה אחת, נדמה שכל מי שהתחיל לביים לפני 1990 תופס את האישה בסרטו רק כמושא כיבושו של הגבר - או כקורבן הזקוק להצלה. לנוכח העובדה שבין 21 הסרטים שהופקו השנה יש רק אחד שביימה אישה, דינה צבי ריקליס, אולי הצלה זה באמת מה שהיא צריכה.

ב"ריקוד מסוכן", סרטו החדש של גולן, הגיבור הוא ערס חביב מהדרום שמתאהב בבלונדינית עשירה מהצפון. את הדרך לניצחונם המשותף בתחרות ריקודים לאומית מרפדים מחשופים שופעים, נשים ענוגות שזועקות לעזרה, וגברבר מושיע עם שריר דו-ראשי פועם.

"ריקוד מסוכן". גברבר מושיע עם שריר דו-ראשי פועם

אורי ברבש לא מרשה לנשים שלו אפילו את הפינוק הזה. האישה היחידה בסרטו "מלח הארץ", שאותה מגלמת ליאת גליק, מתחילה את הסרט אחרי שחטפה מכות מחבורת גנגסטרים, ואולי אפילו נאנסה והפילה את עוברה. בלקסיקון הברבשי, אגב, זה אומר שלפנינו דמות מורכבת. אך כמה רחמנים הם האחים ברבש (בני כתב את התסריט): אחרי כל זה האישה לא הופכת לסחורה פגומה, כפי שבמאים באמת שובינסטים היו עושים.

"מלח הארץ".  האישה אצל הברבשים הופכת לכדור פינג פונג רומנטי

האישה אצל הברבשים הופכת לכדור הפינג פונג הרומנטי שבו מתמסרים צמד כוכבי הסרט, ליאור אשכנזי ואקי אבני. עכשיו, בואו ניתן טיפ קטן לכל שחקני ישראל: כששני גברים בסרט מאוהבים באותה בחורה, או אם שניהם שכבו איתה, זה נועד לבטא, גם אם באופן לגמרי בלתי מודע, שיש ביניהם משיכה הומוסקסואלית לטנטית.

ואכן, בסוף הסרט ליאת גליק נעלמת מהעלילה - פתאום ברור שהיא היתה מיותרת שם מראש - וליאור אשכנזי מכניס את אקי אבני הערום לחדר מקלחת חשוך.

אבל זה יהיה לא הוגן לומר שכל הבמאים הוותיקים משפילים את הדמויות הנשיות שלהם. דן וולמן למשל מנסה תמיד להיות הוגן והגון כלפיהן, וסרטו החדש "ידיים קשורות" הוא מעין שיר הלל לאימהות. אבל וולמן מציג איזה פמיניזם מיושן, פרה-פמיניזם אפילו, שבו גם אם האישה היא גיבורה שמניעה את העלילה, היא בכל זאת לא תצא כשידה על העליונה אלא תישאר קדושה מעונה. מאפרת לביא ב"מיכאל שלי" ועד גילה אלמגור ב"ידיים קשורות", לנשים שלו יש רצונות וכמיהות עצמאיות, אבל הן נענשות על כך.

באותו אופן יהיה לא נכון להגיד שכל היוצרים הצעירים מקפידים בכבודן של גיבורותיהן. כך למשל "הבועה" של איתן פוקס מציג עולם גברי-ישראלי טיפוסי שבו האישה היא רק פריט עיצובי ריחני, כמו חנות הסבונים שבה היא עובדת. גם דרור שאול ב"אדמה משוגעת" מראה שהוא מנסה להיות עדין, אבל מדפוסים ישנים קשה להיפרע: הדמות הנשית הראשית שלו היא אמא חולת נפש. מה שכן, חייבים לציין שלקראת סוף הסרט הוא מציע אופציה לתיקון.

החלוקה שבוצעה עד כה מותירה אותנו עם ארבעה סרטים שבהם דמות נשית ראשית מניעה את העלילה ולא נרמסת תחתיה. "אביבה אהובתי" הוא אולי היפה והמושלם שבהם: לכאורה זאת מלודרמה נשית קלאסית, אבל היא גם מעודכנת לימינו וגם יש בה טוויסט מוצלח של מלודרמה מודעת לעצמה. זהו סיפורה של אישה גאה עם חיים קשים שחולמת על עתיד טוב יותר, ורוצה לכתוב ספרים על נשים גאות עם חיים קשים וחלומות על עתיד טוב יותר. המודעות העצמית הזאת מעניקה לדמויות של זרחין עוצמה אירונית.

"אביבה אהובתי". טוויסט מוצלח של מלודרמה מודעת לעצמה

"שלוש אימהות" של דינה צבי ריקליס, כאמור הבמאית היחידה השנה (שכתבה את התסריט עם עלמה גניהר), הוא שילוב בין מלודרמה קלאסית לטוויסט אירוני. התסריט של ריקליס וגניהר פחות שלם מזה של זרחין, ולכן מערכי הכוחות הנשיים בסרט לא לגמרי מתאזנים. אבל כמו ב"אביבה אהובתי", גם כאן מוצג עולם נשי למהדרין, שבו הגברים הופכים בהדרגה לזן נכחד. הסרט, שמספר על משפחה יהודית מצרית משנות ה-40 ועד ימינו, מתחיל כדרמת תלאות סטנדרטית והופך בהמשך למנשר נשי רב עוצמה. הוא כמעט מעז לדמיין עולם ללא גברים, תא משפחתי חלופי, שבו אפילו סדרי בראשית מתערבבים: לא שלושה אבות כמניין "אחד מי יודע", אלא שלוש אימהות.

סרט אחר שכמעט מצליח להעמיד גיבורה נשית חזקה מראשיתו ועד סופו הוא "מישהו לרוץ איתו" של עודד דוידוף, על פי תסריט של נח סטולמן. במרכז הסרט גיבורה שמניעה את כל העלילה ומסובבת את כל העיר על האצבע הקטנה. הסרט מציג את תהליך החיפוש העצמי שלה באופנים קולנועיים להפליא - החל בסצנת התספורת בתחילת הסרט, שבה היא משירה מעליה כל סממן נשי והופכת לדמות ללא זהות. מהמצב הזה היא יוצאת למסע חיפוש והצלה, לכאורה בשם אחיה אבל למעשה כדי למצוא את עצמה, למצוא את הקול שלה. להפוך מנגנית רקע לזמרת שעומדת בפרונט. להפוך מילדה לאישה עם נוכחות. והמהלך הזה כמעט עובד, אבל חוסר הקפדה תמטי בסוף הסרט הופך אותה מהאביר המציל לעלמה במצוקה, וזה פספוס קטן בסרט כמעט נהדר.

נסגור בהבטחה הגדולה של השנה: יובל שפרמן, שבסרט הבכורה שלו, "הדברים שמאחורי השמש", פגע בול. בתיאור תא משפחתי מפורק יצר שפרמן שלוש דמויות נשיות נפלאות של אם ושתי בנותיה. אלה נמצאות בעיצומו של תהליך גילוי והעצמה, בשעה שהגברים בחייהן מתים או יוצאים מכלל תפקוד. ואין מה לומר, זה אחד הסרטים העוצמתיים והמעודכנים שראיתי השנה.

חשוב לומר, שלא רק את הבמאים צריך להאשים באופן שבו מוצגות נשים על המסך, אלא גם את השחקניות שמסכימות להשתתף בפנטזיות הגבריות שלהם. לכן כדאי לשים לב לשחקניות שמקפידות על בחירה עקבית ומודעת של תפקידים שלא רק מאתגרים אותן, אלא גם מציגים דמויות מורכבות ומלאות. בין אלה אפשר להזכיר את טלי שרון, שמשתתפת השנה בשני פיצ'רים, "שלוש אימהות" ו"הדברים שמאחורי השמש". שרון יכולה להיות גם חלשה וגם חזקה, גם מינית וסוערת וגם מאופקת, גם שמחה וגם עצובה, והכל בדמות אחת.

לשם השוואה, ראינו השנה עוד סרט אחד עם אישה שהיא גם מינית, גם מהוססת, גם חזקה וגם חלשה. רק שאצל מנחם גולן מגלמות אותה ארבע שחקניות שונות.