משפצים מכוניות בצל הקסאמים

מאז שאני זוכר עצמי, איסוף כלי רכב ישנים היה עבורי חלום ומציאות. ואם כבר חלום, הרי שהטוב שבהם עסק במכונית אחת ומיוחדת, פורד פלקון 1960. מכונית שהופיעה לראשונה בחיי כאשר הייתי בן 12, ומאז לא עזבה אותי. רכב סקסי-עגלגל, עם קווים פשוטים וחף מכנפיים אדירות ממדים בנוסח התקופה ההיא. מאד רציתי פלקון, אבל לא הייתה. במקום, הגיעו אלי כמה אחרות: פיאט עתיקה, סברה ישראלית, קייזר, מוסטנג. לא פלקון.

עד שהופיעה שוב, בסוף 2005. והיא עשתה זאת דווקא במקום הכי פחות בטוח בישראל של אותם ימים - העיר שדרות המופגזת. יורם טויטו, בעל מוסך לפחחות רכב בשם "יקיר", החזיק שני פלקונים: אחת מ-1960, האחרת מ-1964. וכאילו קרא את חלומי, את הראשונה החליט למכור לאחר ששכבה אצלו במוסך במשך חמש שנים, חצי מפורקת וחסרת שימוש.

הפלקון ממבט הקסאם? (צילום: בני הספל)

כמובן שרכשתי אותה, אלא מה. אבל גם השארתי אותה בעיר הנאבקת על הזכות לחיים נורמליים, ולא תמיד מנצחת. השארתי אותה שם, באזור התעשייה המופגז, כדי להגיע ולעבוד עליה, להחזיר לה נעורים, להפוך אותה למכונית אספנות משופצת. השארתי אותה, רק כדי להגיע בדרך כלל בשישי בבוקר - לאחר שהתנגדות הקרובים לי פוחתת -  למקום שומם, אזור תעשיה נטוש, להוסיף עוד חלק, ללטף את הצבע האדום הבוהק. לקוות ששום דבר רע לא יאונה לה.

ובפנים אני יודע שהעיסוק במוטוריקה, באמת פחות חשוב עכשיו. אנשי שדרות, כמו יורם טויטו ובניו. אנשים כמוני וכמוך, עמישראל, אנשים שנאחזים בחיים קשים ומורטי עצבים בין התראת "שחר אדום" לפיצוץ על אמת, הם החשובים ואליהם אני מגיע. אנשים עובדים שנאחזים במקום היחיד ששייך להם, מנסים לשמור על שגרה בין ניהול מוסך כמעט ריק מלקוחות, לפחד אמיתי שבפעם הבאה זה יפול ממש כאן, על הציוד, על ההשקעה הגדולה, על מקור הפרנסה ועל חלום חיי.

הגעתי לשדרות בכל פעם עבור המכונית, ועשיתי זאת למען האנשים הטובים. האנשים שהחלום שלי התגשם בזכות הנחישות שלהם. היום נמצאת הפלקון בתל אביב, כשהיא משופצת. המכונית נמצא אמנם במרכז הארץ, ואני מגיע לעיתים רחוקות יותר לעיר המופגזת, אבל הלב שלי, נותר עדיין שם.

בני הספל הוא ממקימי מועדון ה-5 למכוניות קלאסיות

הכתבה התפרסמה במקור לפני כשנה וחצי. מאז לא פסקו הקסאמים