ליפול על גן עדן

שלי ניידיץ' יצאה לטיול באוסטרליה וניו זילנד וגילתה שיותר משזה טיול של נופים, זה טיול של אנשים. אנשים שמשותף להם הרצון למשהו אחר - להיות מישהו אחר, לעשות משהו אחר, להמצא במקום אחר. יומן מסע, פרק תשיעי. לחצו כאן לקריאת הפרק הקודם .

זהו, נשארו עוד שבועיים לטיול. זה מה שיש, ועם זה אנצח. אני מוקפת דקלים ירוקים, ים טורקיז ואקלים טרופי. לרגע חשבתי שעליתי בטעות על טיסה להוואי, אבל הבנתי שהגעתי למקום הנכון: העיר Cairns בצפון החוף המזרחי, שהוא חלק ממדינת Queensland הטרופית, שבאוסטרליה.

החוף המזרחי משתרע לאורך ה-Great Barrier Reef, שונית האלמוגים הגדולה בעולם שאורכה 2,000 ק"מ. החסרון של פלא הטבע הזה הוא שהחופים היפים לאורכו מסוכנים לשחייה בגלל מדוזות קטלניות. כפרס ניחומים בנו בקיירנס לגונה מלאכותית בסמוך לחוף, הפתוחה לקהל 24 שעות ביממה.

צניחה חופשית. להמריא וליפול (צילומים: שלי ניידיץ')

באכסניה המעולה (Central YHA) פגשתי את גארי הג'מייקני. גארי, שחי בקנדה, הכיר שם לפני כמה חודשים מטיילת אוסטרלית. הם התאהבו, ניהלו רומן קצר, ונפרדו כשחזרה למולדתה בסוף הטיול. אחרי קשר טלפוני וגעגועים ממושכים, גארי החליט לעשות מעשה. אהבה לא מוצאים כל יום, אמר לעצמו, גם אם זה אומר לנסוע לקצה העולם. האהובה קיבלה את הרעיון בהתלהבות. "תבוא, תבוא", אמרה לו בטלפון. "נבלה יחד, תתארח אצלי בדירה, יהיה כל כך כיף".

"אז מה אתה עושה כאן באכסניה?", שאלתי. "היא נפנפה אותי", הוא ענה בעצב. "אני לא מבין למה. לא קרה כלום. אחרי 24 שעות היא פתאום אמרה שהיא לא רוצה ושאצא מהדירה". וכך מצא עצמו גארי, גוש של טוהר וטוב, שבור לב, בשבועיים של טיול מאולץ, בלי הרבה כסף (והוצאות לינה בלתי צפויות) ובלי אהבה.

לגארי יש את הצחוק הכי מצחיק בעולם. בכל רגע נתון אפשר לדעת אם הוא בסביבה, מכל מקום באכסניה אפשר לשמוע אותו יושב במטבח המרכזי, תמיד מוקף אנשים, חם, בלתי אמצעי, צוחק בקול אחרי כל משפט, סוחף אחריו את כולם. "ידעתי שאת מישראל", הוא אמר לי בארוחת הבוקר. "לפי העור הכהה שלך". נקרעתי מצחוק. "כנ"ל", אמרתי לו. גארי צחק, כמובן, מה שהצחיק אותי עוד יותר.

וויל הקנדי הצטרף אלינו עם קערת קורנפלקס. עוד איש היי-טק שעזב הכל והחליט, לקראת גיל 40, להתמסר לתחביב שלו, צלילה. "אני לומד להיות מדריך", הוא אמר. "המשפחה והחברים חושבים שהשתגעתי, אבל אני מחפש דירה כדי להשתקע כאן". ליסה הבריטית וז'אן-איבר השווייצרי הצטרפו לארוחה ובערב יצאנו לרקוד ב Woolshed. היה שמח.

למחרת הפלגתי אל השונית. אחרי הדרכה והסברים לבשנו חליפות שחייה להגנה מהמדוזות. בעצירה הראשונה קפצנו למים והמדריך נתן לי להחזיק מדוזה סגולה, יפה, רכה ולא קטלנית. היצורים התת-מימיים היו קסומים. קטנים וגדולים, צבעוניים וזרחניים, עם נקודות ופסים, חלקם נראו כל כך מופרכים, כאילו אלוהים היה שיכור כשברא אותם.

זה לא סתם עז, זה אלברט

"היי, זה הלילה האחרון שלך פה", אמר גארי מאוחר יותר באכסניה, "צריך ללכת למסיבה". גארי, מכונאי רכב ביום ומוזיקאי רגאיי בלילה, שמע על מסיבת רגאיי בקצה העיר. הלכנו לשם, "חבורת ארוחת הבוקר", וחזינו בתצוגת ראסטות מפוארת מכל הצבעים ובכל דרגות הג'יפה. היה הזוי, משעשע ומעושן.

"אני לא כועס עליה", אמר לי שם גארי. "אנשים באים, הולכים, אהבות נגמרות, מתחילות. אמא שלי לימדה אותי משהו חשוב לפני שהיא נפטרה: 'אף פעם אל תשים את כל הביצים שלך בסל הזה של האהבה, תמיד תשאיר משהו קטן בשביל עצמך’. אז למדתי מזה ואני לא כועס", הוא אמר שוב, כשלחלוחית בעיניו, "אני רק עצוב".

כמו ציפור

נפרדנו למחרת בצחוק גדול והמשכתי ל-Mission beach כדי להגשים עוד מיני חלום: צניחה חופשית. הדרך היתה כל כך קסומה וכל כך ירוקה, שהייתי ב"היי" עוד הרבה לפני הצניחה. מיניבוס צבעוני של חברת Paul’s parachuting הגיע לאסוף אותי. האחראית נתנה לנו למלא טפסים סטנדרטיים. "צניחה חופשית היא ספורט מסוכן", נכתב שם. "תאונות עלולות לקרות ואכן קורות. התאונות יכולות להסתיים בפציעה קשה או במוות". או קיי, זה לא צחוק. ובטח לא סטנדרטי. אמא'לה. "אני מצהיר שבמקרה של תאונה לא תהיה לי או למישהו מטעמי כל תביעה כנגד החברה". לרגע היד מהססת. מחשבה נוספת מזכירה לי כמה שנים חלמתי לצנוח, ואם כבר, אז כאן, בגלל הנוף יוצא הדופן ובזכות ההקפדה של האוסטרלים על בטיחות. אחרי הכל, אם יש מדינה שמתמחה בספורט אקסטרים, אני נמצאת בה עכשיו.

חתמתי בלב שלם ונסענו למנחת המטוסים בשתיקה רועמת. לא מפחיד. בדרך גבתה המדריכה כספים (219 דולר נ"ז לצניחה מ-10,000 רגל) וניסתה לשכנע אותנו לצנוח מגובה רב יותר (בתשלום נוסף), שנרכוש די.וי.די (120 דולר) וכו'. במנחת עברנו הדרכה קצרה: "כל מה שאתם צריכים זה לשבת בברכיים משוכלות על מפתן המטוס ופשוט ליפול. מיד אחרי הנפילה תמתחו את הגב והידיים לאחור". תרגלנו על הקרקע. לא מפחיד. הצמידו לכל אחד מאתנו מדריך ועלינו למטוס קל.

הקאסוארי. ממהר לפגישה חשובה

שישה צונחים, שישה מדריכים ואני שהכי קרובה לפתח המטוס נטול הדלת. הגבהנו והגבהנו. לא מפחיד. לרגלינו מרבדים אינסופיים של ירוק-עד, אוקיינוס טורקיז מלא מפרצים וכתמי השונית מתחת למים, אחד המחזות המרהיבים שראיתי בטיול כולו. הבחורה לידי החווירה ורעדה. בטח זה יגיע גם אלי, חשבתי, אבל בינתיים התמכרתי לנוף והשתוקקתי ליפול אליו, לגמוע אותו. המדריך חזר על ההוראות, הצמיד את הרצועות שלי לשלו. ממשיכים להגביה. עוד רגע תורנו. וואו, ממש גבוה. את כל זה אני אמורה לקפוץ? לא מפחיד. "10,000 רגל!" מכריז הטייס. "שלי, תורך".

התיישבתי על מפתן המטוס, המדריך נצמד אלי וצעק: "3... 1,2!" אהההההה! 30 שניות של נפילה חופשית, לחץ אוויר קריר ומלוח וקושי לנשום. "עבודה מעולה!" צעק המדריך. "בשיא הטבעיות!". המצנח נפתח ובלם את הנפילה. עכשיו אפשר היה להתמסר לנוף. איזה יופי. איזה שקט. במשך שלוש דקות הרגשתי כמו ציפור, אבל הייתי חייבת לנחות, תרתי משמע. "תרימי רגליים", אמר המדריך. נחתנו על החוף הפראי, קיבלנו תעודות אומץ וחזרתי לאכסניה עם חיוך ואדרנלין. בדיעבד, מילוי הטפסים היו החלק המפחיד ביותר בחוויה, שהייתי מגדירה בהשראת "משינה": המופע של שיא הרגש.

חופש. זה כל הסיפור

באכסניית Scotty’s היו דיירים תמהונים. אלברט הפיליפיני ורוב האוסטרלי ישבו על הדשא והיו בעיצומו של סשן תיפוף על דרבוקות שאלברט מייצר מעורות של חיות. "מה בא לך? פרה? כבשה?". "פרה, תודה". כמתופפת בעבר שמחתי להצטרף אליהם בהווה. "יש לך דיסק של הדג נחש?", הפתיע אלברט. הקשר הישראלי שלו נזקף לזכות אקסית שהכיר כשטיילה כאן וחשפה אותו למוזיקה שלנו. נתתי לו להנות מהדג ב-MP3 והוא סיפר שהוא מתגעגע לאקסית וחולם לנגן בישראל בקונצרט יהודי-פלסטיני למען דו-קיום. אמן.

למחרת לקחתי איתו טרמפ. "אני צריך לעבור רגע דרך חברים", הוא התנצל. בדרך חצה את הכביש יצור גדול וכחול. זהו הקאסוארי, עוף ענק שאינו יכול לעוף. Mission beach נבנתה בתוך שמורת קאסוארי, מה שמסביר את שלטי האזהרה הרבים באזור. זוג נחמד עם שלושה כלבים, שני ילדים ותרנגול אחד קיבל את פנינו. "את מכירה את אלברט?", שאלה הבחורה שנראתה כבובת חרסינה. "בערך, הכרנו אתמול". "לא אלברט הזה", היא אמרה. מהפינה הגיח עז לבן ושעיר והתקרב אלי. "אלברט הזה. הוא מאוד אוהב נשים, את תראי שהוא יריח את הכתף שלך, יסניף את השיער ואז יריח את הכתף השנייה". אחרי דקה, בעודי לוגמת קפה, אלברט שיחק בדיוק לפי התסריט.

ב-Townsville נפרדתי מאלברט (האנושי) ולקחתי מעבורת ל-Magnetic Island, שם קיוויתי לממש, סוף סוף, את תשוקתי לאופנוע-ים. את פני קיבלו עשרות עצי פלומריה ריחנית, הפרח האהוב עלי, בצבעים

 שמעולם לא ראיתי. על החוף לא היתה נפש חיה. לפחות אפשר להשתזף טופלס. "אני בחופש", הודיע בעלי החברה להשכרת אופנועי-ים כשהתקשרתי. מצחיק. אי מבודד, חוף פרטי ואופנוע-ים חופשי - יש יותר חופש מזה?

ישנתי ב-Bungalow bay, אכסניית בונגלו'ס מגניבה. טווסים מתהלכים חופשי, תחרויות באולינג עם אגוזי קוקוס, תפריט יומי משתנה. ברחצה לילית בבריכה חשבתי על גארי והאוסטרלית, על אלברט והישראלית, ועל רומן ישן שלי עם הולנדי. האם יש ממש באופטימיות של צביקה פיק ששר "אין מדינה לאהבה"? האם רומנים טרנס-אטלנטיים נועדו מראש לכשלון? דבר אחד בטוח: תמצית ההוויה אנושית תמיד היתה ותמיד תהיה האהבה. זה כל הסיפור.

• בפרק הבא (והאחרון): ימין ושמאל רק חול וחול, אש על הגולש והביתה.