"ברוכים הבאים לפיג'י, שהות נעימה"

מאי 2005, ארבעה ימים אחרי שעזבנו את דלהי, עם חניות ביניים בסינגפור ובניו-זילנד, נחתנו איילת ואני בנמל התעופה בנאדי שבפיג'י. השעה הייתה 11 בלילה ואת דרכנו אל ביקורת הגבולות הנעימו לנו בשירה ובניגון שלושה נגני גיטרה פיג'יאנים בלבוש מסורתי.

פיג'י. תחושת חופש (צילומים: תומר ברדה)

כמעט שלא התכוננו למסע הזה בפיג'י. ערב המראתנו מהודו מצאנו באינטרנט כמה טלפונים של אכסניות מטיילים וזהו. שבע שנים קודם טיילתי בפיג'י כמעט חודש, והתארחתי אז במשך כמה ימים אצל משפחה פיג'אנית באחד הכפרים. חשבתי לפתוח את הטיול בביקור חוזר אצל אותה משפחה, אלא שלא הצלחתי להיזכר בשמה ואף לא בשם הכפר. השם היחיד שנשאר לי בראש היה של אם המשפחה - אתדה.

בביקורת הדרכונים עוכבנו 20 דקות כי לא היה ברשותנו כרטיס חזרה לישראל. הסברנו לאחראית שבכוונתנו לחזור להודו וכי את הכרטיס חזרה לישראל תכננו לקנות בשובנו לדלהי. אך היא לא התרשמה מהסיפור והתבקשנו לשבת בצד. כעבור כמה דקות ניגשה אלינו גברת שופעת סמכות ותחקרה אותנו קצרות על תכניות הביקור שלנו. המתנו שוב במתח עד שחזרה ואמרה לנו בחיוך: "ברוכים הבאים לפיג'י, שהות נעימה".

השעה הייתה כמעט חצות והטרמינל היה ריק מאדם. חוץ ממשרד לחלפנות כספים, כל המשרדים היו סגורים. למרות שינויים קוסמטיים שנעשו בטרמינל זיהיתי את המקום. אחרי סקירה מהירה הצלחתי לזהות גם את משרד הנסיעות שהכרתי בו את אתדה. אל הטרמינל השומם נכנסה אישה פיג'יאנית, וכשראתה אותנו עם התיקים פנתה אלינו בצעדים זריזים ושאלה אם יש לנו הזמנה לבית מלון. אמרנו שלא, ואז שאלתי אותה ספונטנית על אתדה.

ההיגיון אמר למה שתכיר אותה? וגם אם כן, למה שתדע איפה היא גרה? וגם אם תדע, למה שאתדה תזכור אותי? וגם אם כן? ובכל זאת ניסיתי את מזלי. "לפני שבע שנים עבדה במשרד הזה (הצבעתי על משרד פינתי) אישה ששמה אתדה, יש לך במקרה מושג אם היא עדיין עובדת כאן?" שאלתי. "אתדה?" היא הרהרה רגע, "היא הפסיקה לעבוד כאן לפני שלושה שבועות".

היא הבחינה שהחמצתי פנים והמשיכה: "נדמה לי שהיא גרה ב'ויטונגו קורו' (קורו בפיג'אנית זה כפר). אתם רוצים שאקח אתכם לשם?" מופתע מההצעה עניתי בגמגום: "הייתי שמח מאוד. אם השעה לא מאוחרת מדי". היא שוב חייכה והרגיעה: "מה פתאום? זה בערך 30 דקות נסיעה מכאן. אבל עכשיו אין אוטובוסים, נצטרך לקחת מונית". החלפנו קצת כסף בנמל ועלינו למונית.

בונים את הבורה

אחרי 40 דקות נכנסנו לכפר החשוך. המקום נראה לי מוכר. איילת ואני חיכינו דרוכים ליד המונית בזמן שהמלווה שלנו נכנסה לאחד הבתים. לא עברו שתי דקות ושמעתי צהלה: "תומר", וכעבור שנייה שוב: "תומר". ואז יצאה אלינו אתדה, שמנה יותר אבל עם אותו חיוך רחב וידיה פרושות לעברי לחיבוק. נעניתי לה במבוכה. הנה שוב הייתי אצל אתדה. אחרי שבע שנים שבהן לא החלפנו מילה. הצגתי בפניה את איילת וגם היא זכתה לחיבוק חם, והוזמנו פנימה. 

הכל פתוח

כשהתעוררנו בבוקר הראשון אצל אתדה כבר היינו להוטים לטעימה ראשונה מהאיים. עלינו על אוטובוס מהכפר אל העיר לאטוקה. באוטובוס ישבו האפרו מטופח של הפיג'אניות לצד הצמה העבה של ההודיות, גברים פיג'יאנים חסונים ליד הודים דקיקים. לא הייתה ביניהם כל הפרדה ולא ניכר באוויר שום מתח. 

כשהאוטובוס התחיל לנסוע והתפניתי לנוף, שמתי לב שאין בו חלונות. הכול פתוח. יריעות טאפלין מגולגלות מעלה נועדו לשימוש הנוסעים רק למקרה שירד גשם. משב הרוח והשמש בעיניים מעולם לא עוררו בי תחושת חופש גדולה יותר מאשר באותה נסיעה ראשונה באוטובוס הפיג'יאני. בתחילה ראיתי רק ירוק, הרבה ירוק, גבעות מכוסות צמחייה סבוכה, מטעים של קני סוכר, דקלים. ואחר כך נחלים, פרחים, פרפרים. המושג "גן עדן טרופי" קפץ לי לראש.

בימים הראשונים התארגנו בעזרת אתדה לקראת יציאתנו אל שרשרת איי היסאווה, שם יש לה משפחה ענפה. היא סידרה שנתארח אצל קרוביה בכפר נבוטואה שבאי נדולה, השלישי בגודלו באיי היסאווה. סיכמנו שנשלם למשפחתה תשלום חודשי בעבור מקום מגורים ומים מתוקים, וכל השאר יהיה עלינו. לקראת המסע ערכנו קניות רבות שכללו ציוד מטבח, מחנאות ועזרה ראשונה, כלי דיג ומזון שאינו מצריך קירור. הנסיעה אל האי נדולה מהאי הגדול (Viti Levu) אורכת כ- 12 שעות של שיט במעבורת, וזו יוצאת אל איי היסאווה רק פעם בשבוע.

בתום שבוע של הכנות עלינו על המעבורת אל האי נדולה והגענו עם רדת החשכה. העמסנו את כל הציוד שלנו על סירת מנוע קטנה ועשינו את דרכנו אל החוף, שם כבר המתינו לנו מארחינו. את פנינו קיבלו מאלה, ראש המשפחה המורחבת של אתדה, ועוד כמה אנשים. נלקחנו אל בורה (בית קש בסגנון פיג'יאני מסורתי), שניצב כעשרה מטרים מהחוף ונועד לשמש כביתנו החדש. מאחר שהיינו הזרים היחידים בכפר עוררנו התרגשות רבה בקרב התושבים, ובמיוחד בקרב המשפחה המארחת. אך אחרי היום הארוך והמתיש שעבר עלינו דחינו את ההיכרות עמם למחרת.

יש לי בורה משלי

את הימים הראשונים בנבוטואה העברנו בהנאה מהנוף המדהים, החול הזהוב וצבע הטורקיז של המים. התחלנו להתרגל גם להיות במוקד העניין של המקומיים. רוב היום היו סביבנו בני משפחתה של אתדה או סתם תושבי הכפר שהיו סקרניים לראות את זוג התיירים שנחת אצלם.

על פי המבנה החברתי הנהוג בכפר הפיג'יאני, זקני הכפר הם בעלי הדעה והסמכות. בכל כפר יש צ'יף אחד, שהוא ראש הכפר, והוא הסמכות העליונה הקובעת את מדיניות הכפר. תפקיד זה עובר בירושה מאב לבן. בכל כפר יש מספר חמולות ובראש כל אחת עומד ראש המטאנגאלי (החמולה), שהוא המוסמך לקבוע את הסדרים בתוך החמולה. גם תפקיד זה עובר בירושה. בעניינים בעלי חשיבות תרבותית, כלכלית או חברתית כללית מתאספים זקני הכפר להתדיינות ומטכסים עצה וכולם יודעים היטב מה מעמדו וסמכויותיו של כל אחד.

כמה ימים לאחר בואנו נודע לנו שבין מאלה לבין הצ'יף של הכפר נתגלו חילוקי דעות בעניין חלוקת הכסף שהיינו צריכים לשלם. מאלה רצה לחלק את הכסף בין בני המשפחה המורחבת שלו בלבד, ואילו הצ'יף ביקש להקצות אחוז מסוים מהסכום לטובת הכפר כולו. דילמה זו הטרידה את מאלה ולבסוף בא אלינו בהצעה: לבנות בורה במיוחד בשבילנו על אדמת המטאנגאלי שלו, במרחק כקילומטר וחצי מהכפר. הוא הבטיח שהבנייה תושלם בתוך עשרה ימים ושהתנאים שסוכמו בינינו יישארו בתוקף. מאחר וייחלנו לקצת פרטיות, הרעיון שיבודדו אותנו מהכפר מצא חן בעינינו, והסכמנו. נערך טקס נוצרי קצר שבו בורכה האדמה שעליה עמדו לבנות את הבורה והחבר'ה יצאו לדרך.

כל בני המשפחה המורחבת של מאלה נרתמו למשימה, גם אלו שנאלצו להפסיק את עיסוקיהם הרגילים או להגיע במיוחד לשם כך מאזור אחר של האי ואפילו מאי אחר בכלל. הכלי היחיד ששימש את הפיג'אנים בבניית הבורה היה הנייסלה, מין סכין המיועדת לחיתוך קני סוכר ולפילוס דרך במעבה צמחייה סבוכה. לא היה כל שימוש במסמרים, פטישים, מסורים או כלי עבודה אחרים, אף לא בקורות עץ, וכמובן, גם לא בחשמל. הם בנו אותו מחומרים טבעיים בלבד שמצאו בג'ונגל כמו עצי קוקוס ובמבוק, שורשים, קש וכדומה.

הים הוא מזווה עצום

בתום עשרה ימים הוקם הבורה שלנו כמתוכנן, בסגנון הפיג'אני המסורתי ובשטח של שמונה מ"ר, והיה לביתנו במשך שלושה חודשים. באותם ימים התחלנו גם להכיר את אנשי הכפר. פרצופים החלו לקבל שמות ושמות החלו לקבל אופי. איילת כבר ויתרה על מאמציה הכושלים לתקן את שמה בפי הפיג'יאנים, שהוסב לאלנה או לאיילקס, עקב שינויי ההגייה, ואימצה לעצמה את השם אלנה.

הים קורא לנו

באיים המרוחקים אין תשתית חשמל מסודרת והמקומיים יודעים להסתדר בלעדיה. גם אספקת מים מתוקים היוותה בעיה של ממש במשך שנים רבות. פתרון חדש יחסית הוא אגירת מי גשמים במכלים ענקיים. גגות פח שנבנו בשנים האחרונות במבנים ציבוריים כבתי ספר או כנסיות משמשים למעשה לאיסוף המים. מי הגשם מנותבים באמצעות מרזבים מהגגות ונאספים אל מכלים הנמצאים בצדי המבנים.

במשך מאות שנים, בעוד החברה המערבית פיתחה את כלכלת הכסף, הבידוד של איי פיג'י הביא בעיקר לפיתוח כישורי הישרדות יעילים. אמנם גם בכפרים הנידחים ערך הכסף ידוע, וכל פיג'אני ישמח להשיג כסף ולקנות סירה משוכללת בעלת מנוע חזק ורשת דיג, אך כמעט שאין באזורים אלה שימוש בכסף.

לאחר כחודש התאקלמנו בנבטואה והתרגלנו לחיות בלי חשמל, בלי מים זורמים, בלי מתקני שירותים ועם מטבח מאולתר. באותם שבועות ראשונים בדקנו את הגבולות שלנו, גם הטריטוריאליים, למשל, עד לאן נוכל להגיע ברגל. אבל בעיקר דאגנו שלא נשתעמם, שהרי הגענו לחצי שנה. התחלנו לפזול לכיוון הים. קסמו לנו האיים שמסביב ואפשרויות הדיג.

הרעיון לסייר בשרשרת האיים קרץ לנו מההתחלה, אבל לא ידענו איך לעשות זאת. התייעצנו עם מאלה והוא דיבר בכסף: "בשביל לשוט לאי ממול (במרחק כקילומטר וחצי) תצטרכו לשלם על הסירה 25 דולר,

 על הדלק בסביבות 20 דולר ולנהג עוד 15 דולר". החלטנו לוותר על שירותיו היקרים ואז עלה בדעתנו הרעיון הנועז לבנות לנו סירה בעצמנו. שוב היינו צריכים להגיע ללאטוקה לבדיקת האפשרויות ולקניית חומרים. חיכינו שבוע למעבורת וחזרנו לביתה של אתדה.

אתדה נידבה את בעלה מואיזי לעזור לנו. "הוא כבר בנה כמה סירות", התפארה בפנינו. נסענו איתו לנגרייה והשאלה הראשונה שעלתה הייתה איזה גודל סירה נרצה. הדגמתי בתנועות ידיים מרחק שנאמד בארבעה מטרים. מואיזי והנגר דנו בפרטים ואני יכולתי רק לעקוב אחר דבריהם. קורות עץ, מסמרים, דבק, צבע, כלי עבודה. סיכמנו עסקה וזהו, קנינו סירה. אמנם עדיין סירה רק בחלקים ואפילו עוד לא היה לנו מושג איך נבנה אותה (מואיזי לא בא איתנו לנבטואה), אך ידענו שבסופו של דבר תהיה לנו סירה.

בפרק הבא תומר ברדה ואיילת  מגשימים חלום, נקלעים לשיט מסוכן וגרים במקום היפה בעולם.