אירועי יום האתמול היו קשים. מקול ישראל התקשרו ושאלו: "אתם עושים את המשט?". התשובה שלי הייתה בדיוק הכותרת והתמצית של כל העניין: "את המשט הזה אי-אפשר להפסיק".
מטרת המשט הייתה הבעת הזדהות עם העמיתים החותרים בצפון, הקיאקים של כפר בלום והקיאקים של בית הלל. אלו, שאם הם לא מריחים קצת מי נחל מתוקים, חסר להם אוויר לנשימה. בדיוק כמו שאנחנו מורידים קיאק מן המזח ביפו אל הים. כי 100 ו-200 מטר מהחוף מגלים ים אחר - מרחבים שלא דמיינתם אותם. שקט על המים, חופים מקסימים שלא רואים מהחוף, מים צלולים ולא המרק הדייסתי הרגיל של חופי תל-אביב.
רצינו לתת להם לא רק בית ומחסה, אלא מקום שבו יוכלו לטבול משוט במים, לרענן את עצמם ואת הקיאקים. כי זוהי תמצית השפיות וזהו המרקם המדהים שיש כאן של ערבות ותמיכה הדדית. והם באו, על טפם ועם הקאיקים
| כך שטים החותרים |
|
| שייטי קיאק מצדיעים לצפון / ynet |
|
בחסות הכותרת "את השיט הזה אי-אפשר להפסיק", יחתרו שייטי מועדון "kayak 4 all" המארח את אנשי אתר קיאקי כפר בלום ובית הלל המושבת, לאורך קו החוף של תל-אביב |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
על משאית. כל מדריכי החתירה בצפון, שהעונה הזאת עבורם היא תקופת שיא, שקשה להם עם הבטלה מאונס, וקשה להם עוד יותר שלא לראות קיאק ואבוב במים.
השמועה עברה, והגיעו נכי צה"ל מעמותת "אתגרים" ועד חותרים מעמותות שונות, שיסלחו לי שאינני זוכר, וסתם עוברי אורח שהורידו חולצה כדי לתפוש קצת שמש ולבשו חליפת הצלה. היו קצת נאומים, כמתחייב, לא ממש, כי ברגע שהמים ליחכו את קצוות הקיאקים הם משכו אותם פנימה.
וככה שטו להם לאורך חופי תל-אביב, זה לצד זה, קיאקים מחוטבים של ים, ויצורים חביבים ומגושמים של מים מתוקים, שיושביהם הזיעו קשות כדי לקדמם. היתרון הגדול שלהם הייתה היכולת לזנק בכל רגע של התכנסות אל המים ולצנן את עצמם. היה ברדק. תמיד יש. אבל היה בו את היופי של השכחה וההנאה מהפעילות ומההתכנסות. הנה, תראו בעצמכם.
