במלאת ארבעה שבועות למלחמה, אחרי שנפטרנו מ"מחבקים את תושבי הצפון" והגועל הסכריני של הביטוי, אני מבקשת בזה לקבור גם את "חוסנו של העורף", התרמית היח"צנית הגדולה ביותר של המלחמה חסרת השם.
אינני יודעת מאילו מאגרי דמיון ישנים נשלף הדימוי הזה, מאילו סרטי מלחמה על אודות אזרחים פרודוקטיביים ואופטימיים ש"תורמים למאמץ" הרחק משדות הקרב. אבל אני יודעת היטב את מי הדימוי השקרי הזה משרת: את מוסדותיה של מדינה שהתאיידה ונעלמה כמעט לחלוטין מן החזית של האזרחים. את המדינה שענייה, קשישיה ונזקקיה הופקרו במטווח ברווזים בלי תוכנית סיוע, בלי מיגון הולם, בלי דאגה אלמנטרית לצרכים הבסיסיים ביותר שיאפשרו להם, גם בעת הזאת, לחיות כבני-אדם.
במקלטים מצחינים, בערים מורעשות, במושבים ובקיבוצים בחזית החדשה יושבים כעת המוני אזרחים שהמדינה הפריטה אותם. היא לא טרחה להודיע להם מבעוד מועד כי היא מתנערת מאחריות כוללת לרווחתם. הם נמסרו - לא בצורה מסודרת ולא על פי תכנון כלשהו - לחסדיהם של המוני אזרחים אחרים וגופים שטוב ליבם גובר על יכולתם לעשות מעשה, בעוד שהממסד ממשיך לשרשר סיסמאות ריקות ולא עושה דבר.
אף אחד מן החיים בטווח הקטיושות אינו עורף. כולם סוג של חזית, במלחמה שתיזכר - אם יהיה לנו כוח לזכור - כחרפה ממסדית, כמחדל האזרחי הגדול בתולדותיה של מדינה שפעם ידעה לדאוג ליושבים בה, ואחר-כך רק התעניינה בשלומם באופן מנומס, ולבסוף גם הפסיקה להעמיד פנים שהיא מתעניינת.
בימים הראשונים של המטחים, אילו רצו, יכלו השרים להתנתק לרגע מייצור המלל ההמוני שלהם ברשתות הטלוויזיה הזרות ולרכז את מאמציהם האינטלקטואליים בבדיקת מצב המקלטים והמיגון, ובחשיבה ובתכנון של הימים הבאים בחייה של אוכלוסיה תחת אש. אבל הם לא רצו: הם דבקו במנטרה הביורוקרטית האווילית שזהו תפקידם של ראשי הרשויות המקומיות. אלה בפירוש לא מסוגלים לעמוד במעמסה. גם כל גופי הסיוע האזרחי לא מסוגלים, בהיעדר תוכנית לאומית מרוכזת, מחושבת, שנועדה בדיוק למצבים כגון אלה.
קצת אחרי רעש האדמה הגדול בטורקיה ביקרתי בכפר המופתי שמדינת ישראל ידעה להקים שם בן לילה לאנשים שביתם חרב, וראיתי יכולת התגייסות מרשימה של הממסד לטובת פרויקט הומניטרי ראוי לכל שבח. מה קרה מאז ליכולת הזאת? מה תרמה המדינה עד כה לרווחתם ההומניטרית של יושבי החזית, לבד מן ההבטחה המעורפלת "להקים ועדה"?
ובינתיים, בתוך סרחון השתן שהוא ריחה המובהק, העלוב של החזית האזרחית במקלט, אפשר להיזכר בגעגוע ובזעם, איך פעם
ידעו מוסדותיה הקטנים והעניים של מדינה-בדרך לשלוח אספקה לאוכלוסיה בערים נצורות; ואחר-כך ידעו לנהל ערים שלמות של אוהלים לטובת עולים שהגיעו פתאום; ופעם היו כאן מחסנים של משק לשעת חירום שנועדו להבטיח שגם בשעות קשות לא יצטרכו אזרחים לסמוך על נדבת מזון של אזרחים אחרים; ופעם היו כאן מורות-חיילות שישבו עם ילדים במקלטים והעסיקו אותם, בעוד הוריהם מתאמצים להניע את גלגלי השגרה; ופעם הייתה כאן מדינה שלא השאירה אזרחים, חזקים כחלשים, במקלטים בלי חשמל, בלי מים זורמים, בלי תנאי סניטציה בסיסיים. אינני יודעת לאן נעלמו כל אלה, לא שמעתי בינתיים אף פרשן תבוני שיסביר היכן הם מסתתרים ומדוע הם מסתתרים.
באחת הפרסומות המרצדות בטלוויזיה שמעתי את ראש העיר כרמיאל מודה במילים נרגשות על טוב ליבה של רשת "שופרסל", שמאכילה את תושבי עירו. מי שמחפש את האמת הלא נעימה מאחורי המילים הללו, ימצא מדינה שהפכה את אזרחיה בימיהם הקשים ביותר לקבצנים בעל כורחם. מכורה שלי, ארץ נוי אביונה - וכל קבצניה אחים? לא, ממש לא. רק מי שנזקק יותר מכל למדינה הפך לקבצן חסר ישע. החזקים יותר יודעים להפעיל את צינורות ה"שנור" הנכונים. החזקים עוד יותר מתעטפים בשקר החוסן. השקר ממשיך לשרת אותם יפה, מפני שהם יודעים היטב שכאשר המלחמה תסתיים, כבר לא יהיה לנזקקי החזית כוח לצעוק ולמחות - וגם לא לשנות.
