מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה?
בשיר הילדים המפורסם מציע ע. הילל תשובה מקורית, אם כי לא מעוגנת במציאות. המדע מסביר קצת אחרת את הצורך של הזברה בדגם הפסים אשר על גופה
ע. הלל בשיר הילדים המפורסם "מי יודע מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה" מציע תשובה מקורית, אם כי לא מעוגנת במציאות, לגבי הזדקקותה של הזברה לדגם הפסים אשר על גופה. לפי כוונת המשורר אפשר למצוא את המענה בעצלותה הטבעית של החיה. כל בוקר היא מתעוררת ושואלת עצמה האם כדאי היום להסיר את הפיג'מה או שמה לדחות זאת למחר. כך חולפים הימים באפס מעשה והזברה עדיין לובשת פיג'מה.
השיר נתחבב על כל ילדי ישראל בעיקר בגלל הסיבה הסמויה: כולנו מכירים את הזברה ויודעים לזהותה. הפספוס שעל גופה הפך אותה לאחת החיות הידועות ביותר לאדם. אף שהזברה נמנית על משפחת הסוסיים ומבנה גופה דומה ביותר לסוס המצוי, בלתי אפשרי למצוא ילד שיצפה בה ויאמר כי זהו סוס, בשעה שאת כל מיני הברווזים השונים מאד במראה זה מזה, הוא יכנה בשם הכולל "ברווז". פסי הזברה כבר הפכו מזמן לסמל המסחרי שלה בעולם החי.
לא לכל מיני הזברות יש פסים מלאים על גופם. מתוך שלושת המינים שקיימים בימינו בטבע - לאחר שזברת קואגה נשמדה על ידי האדם במאה ה-19 - רק הזברה המצויה מפוספסת בכל גופה כולל בגחונה. כבר בלידתו יש לסייח הזברה פסים ברורים בגוון חום-אגוז בולטים על מצחו, עורפו, ירכיו הקדמיות והאחוריות והם הופכים כהים יותר באזורי הצוואר והרגליים. בחלוף מספר חודשים הופכים הפסים החומים בהדרגה לכהים יותר, עד שהפרווה מקבלת את המתכונת השחורה-לבנה האופיינית לבוגרים. מכאן ניתן ללמוד שפסיה של הזברה הם שחורים על רקע לבן ולא לבנים על רקע שחור. ברם, ישנם חוקרי טבע שטוענים טענה הפוכה בהשתמשם בדוגמאות של פרטים חריגים שעל גופם ישנם כתמים בהירים על רקע הגוף הכהה.
תכונת הפספוס של הזברה לא נגזרה מן האב הקדום שהיווה את המוצא המשותף של הזברות, אלא התפתחה באופן בלתי-תלוי בשלושת המינים בתהליך של אבולוציה מקבילה. מדוע אם כן נוצרו הפסים והאם הזברה נזקקת להם? למרבה ההפתעה, אין על שאלה זו כל תשובה ברורה. קיימים ניחושים שונים והשערות משונות שלא ניתן להפריכן אך גם לא לאששן.
היפותזה אחת, הנתמכת על ידי כמה ניסויים השנויים במחלוקת, גורסת כי דגם הפספוס יעיל למדי במניעת עקיצתו של זבוב הצה-צה, שמעביר את מחלת השינה בעת שהוא מוצץ דם. לפי אותם חוקרים, זבוב קטלני זה מתקשה להתמקד בדגמים מפוספסים. ניסויי המעבדה אכן הראו זאת, אולם בתצפיות שדה לא נמצא כל אישור לסברה זו. אם בכל זאת יש בה צדק רב, אזי התפתחו פסי הזברה באמצעות ברירה טבעית כהתאמה למאבק בטפיל. פרטים מוטנטיים בעלי פספוס כלשהו היו מוגנים יחסית מפני הזבוב, ולכן שרדו במרביתם כדי להוריש תכונתם זו לצאצאיהם.
היפותזה שנייה מתבססת על בדיקות שנתבצעו שוב ושוב, וכולן הראו שלא קיימת אף זברה שדגם הפספוס שלה זהה לרעותה. לכל זברה ישנו דגם פסים ייחודי האופייני רק לה, דוגמת טביעות האצבעות אצל האדם. על פי ממצאים אלו סבורים מספר חוקרים שלפסי הזברה תפקיד חשוב בארגון החברתי של העדר, ולמעשה רק בשיטה זו של בידול, מסוגלים הסייחים לאתר את האם בשעת הצורך.
היפותזה שלישית נתפשת כתמוהה למדי בתחילה, משום טענתה כי הפסים השחורים-לבנים משמשים את הזברה להסוואה מפני טורפים. ואכן, רגילים אנו לצבעי ההסוואה הירוקים של גמל שלמה המשחר לטרפו, או לצבעי האדמה המאפיינים את כסות נוצותיה של נקבת הברכיה, אולם מתקשים אנו להבין כיצד הצבעים הבולטים של הזברה מסייעים לה כנגד לביאות האורבות לה; כל מי שביקר בגן החיות מסוגל היה להבחין ממרחקים בזברות הרועות בשדה, בטרם יכול היה לזהות אנטילופות ויענים הנמצאים בקרבתן.
למעשה, מתכונת הפסים אכן מסייעת לזברה שלא להיראות. בשעת תנועה נוטים הפסים לטשטש את הקווים שעל גוף החיה, ואפשר שזו הסיבה שאוניות קרב שפעלו במלחמת העולם השניה נצבעו בפסים בעלי צבעים מנוגדים מתוך רצון להשיג אותה מטרה. מלבד זאת, על פני המישורים האפריקניים שוררות תכופות הפרעות אטמוספריות הנגרמות על ידי חימום יתר. תופעות אלה מוסיפות לטשטש ולמזג צורות וצבעים במידה רבה עוד יותר, עד כי חוקרי טבע העוקבים אחר הזברות, מתקשים לא פעם לברור אותן מתוך הפרסתנים האחרים המצויים סביב, שהם לכאורה בעלי גוונים פחות בולטים.
מומלצים
