שתף קטע נבחר

גבול המציאות והדמיון בין המרכז לצפון

ידי נשים הפשוטות לקראת המתנדבים המחלקים אוכל בשכונות מצוקה. קשישים הכורעים ברך ומנשקים את רגלי המחלקים. גברים המספסרים במזון תינוקות. מישל דור יצא לצלם כתבה בנהריה, פגש במקרה אנשים טובים שמחלקים מיוזמתם מצרכים ביישובי הצפון - ותיעד את פעילותם. למערכת הוא חזר עם שאלה אחת: כיצד ייתכן שזו המציאות בישראל של שנת 2006?

 

 
 
גבי מנשה, אחד התותחים ב-ynet, אמר לי פעם שיצאתי לחפש אתונות ומצאתי מלוכה. הדבר קרה בעקבות יציאה לצילום כתבה משעממת שהפכה בדרך למשהו דרמטי הרבה יותר. הדבר חזר על עצמו שוב אתמול, כאשר בזמן שצילמנו כתבה על מסעדת פינגווין הוותיקה בנהריה צדה את עיני חבורה מוזרה ביותר. היו שם גבר גבוה ומרשים, תייר אמריקני, שתי נשים ובחור דתי אחד, שמשום מה היה לבוש בשכפ"ץ מפואר.

 

מראה המצלמה והמיקרופון בהם היינו מצוידים גרם להם לשנות כיוון, מה שמיד עורר את סקרנותי. "לא, לא, אנחנו לא מעונינים להתראיין", ענה הגבוה, שהתברר ששמו מיקי והוא ראש החבורה. "אנחנו מסתובבים פה וכבר הולכים", הוא הוסיף. בשל העובדה שהיו אלה הנפשות הפעילות היחידות ברדיוס של כמה קילומטרים, לא הרפיתי מהחבורה המוזרה. "מה אתם עושים פה לכל הרוחות?", תמהתי. "הרי חוץ מעיתונאים וכוחות הביטחון אין איש ברחוב. מה הסיפור שלכם?".

 

החבורה התכנסה, התלחששה ולבסוף, לאחר בירור פנימי ביניהם, ניאותה לענות. "אנחנו קבוצה של אזרחים פרטיים לחלוטין, שעזבו את הכל ובאו לעזור לאנשים במצוקה באזור הצפון", סיפר מיקי, שסירב לחשוף את שם משפחתו ."יש כאן רופא מכובד שבא מארצות-הברית למטרה כפולה, גם לתת עזרה ראשונה לאנשים הנמקים במקלטים וגם לחלק מזון. יש איתנו שתי בחורות ואת נתנאל מירושלים שרק עכשיו, לאחר שצילמת אותו, אימא שלו תדע היכן הוא מסתובב".

 

החלטתי שאני מוותר על שארית יום הצילום ומתלווה לקבוצה שאפילו שם לא היה לה, מהסיבה הפשוטה שהם לא העפילו לצפון בחסות מותג כלשהו (בניגוד מוחלט לעשרות היחצ"נים המתקשרים אליי יום-יום, משדלים אותי לקדם אינטרסים מסחריים במסווה של "עזרה למסכני הצפון").
 
תחנה ראשונה: מחסן בשלומי שהפך למוקד חלוקת מזון

 

כשברקע סירנות עולות ויורדות יצאנו לכיוון מחסן ענק בשלומי, שהוסב למרכז לחלוקת מזון. בתוך המחסן, שבעליו תרמו לצורך הפעילות, התכונה הייתה רבה. אז גם התברר לי שמשלוח האוכל והציוד האחרון נתרם בסתר על-ידי חבר של מיקי מירושלים, והוא כולל אלפי פריטים מכל הסוגים והמינים שעלותם כ-180,000 שקל.

 

מוזר היה לראות במחסן אלפי מוצרים שהופשטו מעטיפותיהם, שורה אינסופית של קופסאות נטולות מיתוג או קרדיט. "חסר לך איזה לוגו על כל המוצרים, הא מישל?", שאל מיקי. "אז דע לך שהכל כאן נעשה בסתר. הזמנו אותך להצטרף רק בגלל שאנחנו רוצים שאנשים נוספים יבינו שאפשר לארגן יוזמה פרטית ופשוט לבוא ולעזור. המצב של האנשים כאן נורא. מי שיראה ויקרא את הכתבה שלך ידע שאפשר לעשות את זה לבד. גם לנו לא עוזר שום גורם ממשלתי כזה או אחר, ונואשנו אפילו לבקש מהם".

 

תחנה שנייה: שכונת טרומפלדור בנהריה

 

בהיעדר שם מוסדר, הכינוי המאולתר "החברים של מיקי" נפוץ בשכונות המצוקה אליהן מגיעה החבורה הקטנה כדי לחלק מזון. אתמול הגיעו מיקי וחברי לשכונת טרומפלדור בנהריה, וכמו בכל מקום הטרנזיט שלהם משך אליו אנשים כמו מגנט. כולם באו עם יד מושטת לקבל את מה שלי ולכם יש בשפע במקרר ובארונות המטבח: חלב, דגנים, נקניקיות, שימורים, שוקולד למריחה - כל המוצרים שאין להשיג בעיר כבר כמה שבועות.

 

האנשים שהתקבצו סביב מיקי ונתנאל ויתרו מזמן על מחסום הבושה. כאן המציאות הקשה והבטן המקרקרת קובעים את מהלך העניינים. "אין לנו כסף, אנחנו נרקבים במקלטים, הילדים מוציאים אותנו מדעתנו - תודה לאל שיש אנשים טובים

 שמגיעים לפה לתת לנו דברים בסיסיים כמו אוכל ונייר טואלט", סיפרה סבתא צעירה להפליא שביקשה להישאר בעילום שם. "אנשים לא מבינים את המציאות שלנו, ועד שלא באים לפה לא חשים את עוצמת המלחמה שמרסקת את העורף ה"חזק", זה שאין לו משפחה בדרום או כסף בחשבון".

 

החלוקה מתנהלת ביעילות בעוד מיקי שם עין קפדנית על הבאים לפתחו. "היעד שלי הוא חלוקה שווה לכל ראש. אם יש מצב שלבחור צעיר וחסון יש פתאום חמישה ילדים, אני לא מהסס לבקש תעודת זהות. אמנם אנשים מתעצבנים על-כך אבל לצערי הרב יש יום-יום ניסיונות לעשות רווח מהיר מהמציאות ההזויה אליה נקלענו. הבעיה הכואבת ביותר היא חבילות מזון התינוקות, שעלות כל-אחת מהן כ-50 שקל. אנו מחלקים אותן ללא סוף".

 

תחנה שלישית: בבית במרכז הארץ מול המחשב

 

לכם, הגולשים, אני רק יכול להגיד שבין הצפון למרכז הולך ומסתמן גבול רחב מאוד של מציאות מול דמיון. עד שאתה לא רואה ישראלים גאים מתגודדים כדי לקבל אוכל, ערמה של ידיים פשוטות, מבוגרים הכורעים על ברכיהם ומנשקים את רגלי המחלקים, אתה לא מבין מה קורה. עד שאתה לא רואה הורים אוספים בשקיקה את המצרכים לעיני ילדיהם אתה חי בסרט. עד שאתה לא רואה פעוטות הכלואים במקלטים חודש ימים אתה לא יכול שלא לחשוב היכן, לעזאזל, הממשלה שלנו. כיצד ייתכן שזו המציאות של אנשים המתגוררים בסך-הכל כ-200 קילומטר צפונית לתל-אביב במדינת ישראל של שנת 2006?  

 
  • עדכון: בעקבות פרסום הכתבה איתרה אורלי מלמד את מיקי, וכעת היא מרכזת עבורו פניות של מתנדבים המבקשים לסייע ליוזמה. ליצירת קשר כיתבו לאימייל helpthenorth@walla.com  

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: שי רוזנצוויג
"הכל נעשה בסתר". חלוקת המצרכים
צילום: שי רוזנצוויג
רוח טובה
יד שרה
כיתבו לנו
מומלצים