נתקענו בפקק, בדרך של הזוגיות
בעצם נתקענו בפאזה של זוגיות שלא ידענו כיצד לעבור אותה. בדרך היו הרבה תמרורי אזהרה, "האטי את קצב ההתקדמות בקשר ותני לו זכות קדימה", "אין כניסה ללב שלו", "בצעי רוורס מהר וקחי דרך חלופית". אבל באיזשהו מקום הגענו לדרך ללא מוצא, אותה דרך בה הלכנו לאיבוד, חיים בזוגיות אבל בעצם לא יודעים איך לנהל אותה כך שתתקדם לאן שהוא
זו הייתי אני, אותה בחורה נמלטת, נודדת בין הרכבים בג'ינס וגופיה קצרה, מהדסת על עקבי הגפרורים שלי ומחפשת סיגריה לשנורר ממישהו. העיקר להיות הרחק מהחלל הזעיר והממוזג בו כלוא הזוגי, זועם ומחפש בעיניו את הדמות הקופצנית שעצרה לספר לשוטר התנועה שהיא כעת פנויה ופתוחה להצעות, ושייתן רפורט כבר למכונית השלישית בטור הימני, כי יושב שם עבריין שתמיד חונה כפול ועדיין לא נתפס על ידי הרשויות.
"מה את רוצה לעשות?" שאל כשרק יצאנו מהבית.
"לא יודעת. לנסוע מכאן", השבתי, מחטטת בתא הכפפות, מחפשת את מכתב האהבה שפעם טמנתי שם, כך שבכל פעם שייצא לנסיעות ארוכות יוכל לקרוא את המילים שהקדשתי לו ולחייך. הנייר הצהיב והתכווצ'ץ, נדמה לי שאפילו ניגב בו בטעות פעם קפה שנשפך על המושב. אני זוכרת. זו היתה המריבה הראשונה שלנו, נורא כעסתי, ולאחר מכן הוא חרט את מה שליקט מאותו מכתב על הכסא בסלון, כדי שהמילים יישארו שם לנצח.
"אוי, אני חושב שהלכנו לאיבוד", אמר
"איפה אנחנו?" שאלתי לפתע.
"במחלף הסירה, יש פקק", ענה בלקוניות.
"לא, איפה אנחנו? האנחנו שפעם היינו מתרגשים ומתחבקים ומתנשקים, ועולים אחד על השני, עד שאמא שלך ביקשה שבארוחות משפחתיות נלך בבקשה לחדר כדי לא לבייש את האח הקטן שלך. איפה האנחנו הדביקים, שמתגעגעים גם כשאחד הולך לזרוק את הזבל לדקה?"
הוא נאנח. "אהה, האנחנו האלה, אז תגידי, אנחנו, אוי, אני חושב שהלכנו לאיבוד", קולו בישר בכבדות.
נתקענו בפקק, אבל בעצם נתקענו בפאזה של זוגיות שלא ידענו כיצד לעבור אותה. בדרך היו הרבה תמרורי אזהרה, "האטי את קצב ההתקדמות בקשר ותני לו זכות קדימה", "אין כניסה ללב שלו", "בצעי רוורס מהר וקחי דרך חלופית". אבל באיזשהו מקום הגענו לדרך ללא מוצא, אותה דרך בה הלכנו לאיבוד, חיים בזוגיות אבל בעצם לא יודעים איך לנהל אותה כך שתתקדם לאנשהו.
זה התחיל בשריקה הטורדנית שלו באותו פקק, מפלחת את השיר שאני הכי אוהבת, מפריעה לי להתרכז במילים, קוטעת את חוט המחשבה שלי שבדיוק עסק בראשי הפרקים לתזה, והמשיך בבושם שלי שגרם לו להתעטש ולקלל את דולצ'ה וגבאנה. אחר כך התחלנו לנוע בעצבנות על המושבים, הוא בועט בפח האשפה הקטן עם סנדלי השורש ואני פותחת וסוגרת לחילופין את החלון, כך תפס אותנו בעצם המתולתל הצעיר שנשלח להבריק חלונות והוברח בצעקות אימה, כאילו לפחות שדד מאיתנו את הארנק. למעשה, הוא נפל קורבן לכעס המתפרץ שלנו, אך לפחות חתך בשתיקה הצורמת ובעצבים הנמתחים.
"יש לך קול נוראי כשאת צועקת", הפנה ראשו ממני אל העבר השני, לחלק שצופה לבניינים המבריקים של אזור התעשייה בהרצליה פיתוח.
"פעם נשמעתי לך כמו זמיר, גם כששרתי עופרה חזה אמרת שאני עילוי מוזיקלי", הזכרתי לו ובכוונה בצרידות, שיעצבן אותו עוד קצת הקול המשופשף שלי.
הרגשתי שהוא קילף אותי לאט ובמסירות
בתוך תוכי ידעתי שהוא כבר לא מחבב את השריטות שלי, אלו שפעם סיקרנו אותו, כמו פסיכולוג היה מאזין לסיפוריי המוזרים, חופר בנפש שלי ונהנה מכל שטות חדשה שגילה עלי, אפילו שעיצבנתי אותו, הגיב בנינוחות, כאילו היה ספוג שנועד לספוג את פרצי הזעם המתגברים שלי. גם אני חשבתי הוא מיסטר פרפקט, ולאט לאט, כששקטו הסערות בלב וההתרגשויות מכל משפט שיוצא לו מהפה ומכל תזוזה שלו שלכדתי ואצרתי בראש, התחלתי לחפש בו רק פגמים ומצוקות וצלקות, רציתי לתפוס אותו על חם כדי להגיד לו - גם אתה לא בסדר, כדי להרגיש יותר טוב עם האני הפגועה.
הרגשתי שהוא קילף אותי לאט ובמסירות, ואז, כשהגיע לבפנים, למקום הכי נגוע והכי חשוף, החל לכתוש ולהתאכזר ולהכאיב. והוא אותו הדבר, "אני מצטער כבר שסיפרתי לך את זה", אמר באותה נסיעה, "כי בטח תעשי בזה שימוש לרעה אחר כך אם ניפרד". ואז דפק טפו טפו קטן על ראש המושב ונזכר שבעצם זה לא יעבוד, כי המושב לא עשוי מעץ.
פעם הסתתרנו בתוך ארונות, להתייחד עם האינטימית שלנו
נתקענו בפקק עם זוגיות שלא יודעת לפעול מעצמה. פעם היינו מחפשים כל הזמן מקומות קלסטרופוביים, תקענו מעליות בכוח, התקפלנו מתחת לשולחנות, הסתתרנו בתוך ארונות, להתייחד עם האינטימית שלנו, לחוות אחד את השני הכי צמוד שיש.
"אני פוחד שלא נדע להיות זוג אמיתי", אמר פתאום, מעלה את המחשבות שמדלגות לי בראש. את העובדה שסופסוף הבנתי ששלב החיזור נגמר והסתיימו הפרפרים הדוקרים של ההתחלה והחשק המיני המטורף ועדיין נותרה שם אהבה שלא יודעת מה לעשות עם עצמה.
עמדנו בפקק ההוא, עצובים ומבוהלים מהזוגיות שלנו שמדשדשת במקומה, ובסוף נסענו לטייל, סתם לטיול ביער, חיבקנו את הגזעים וישבנו בין השיחים עם הכלבה והבטנו בנוף והחזקנו ידיים, והיה לנו זמן לחשוב, בלי להתווכח ולדלות פגמים. ונזכרנו איך אהבנו את הרגעים האלה של הביחד, ובעצם את הזוגיות שנבלה לנו באחרונה צריך לטפח ולהשקות ולאוורר קצת. לפעמים אין כמו סטיה קלה מהכביש כדי להזכיר לעצמך למה בעצם אנחנו בעצם נוסעים כל הזמן עם אותו פרטנר.
