שתף קטע נבחר

הבו לנו גנרל!

במערכת הפוליטית יש המאמינים כי ההתפתחויות של השבועות האחרונים בזירה הצבאית והמדינית יובילו לשינוי גדול בדעת הקהל שיחזיר לתמונה את הפוליטיקאים בעלי העבר הצבאי העשיר, שיוכלו לא רק לקרוא את מה שמציג בפניהם את הדרג הצבאי, אלא גם להבין. "עם ישראל רוצה להרגיש שיש לו על מי לסמוך", אמר השבוע מישהו בכנסת

בוגי. עמי. דיכטר. ביבי. אולי גם ברק. ההססנות, חוסר הניסיון והכיוון הלא ברור של אהוד אולמרט, עמיר פרץ ושל הממשלה כולה, הפכה את השמות האלה לדבר הבא. בחוגים פוליטיים שונים, מתגלגלים שמותיהם של הגנרלים לשעבר על לשונותיהם של מביני דבר, מתגלגלים והופכים בימים האחרונים ליותר ויותר רלבנטיים. טוב, כולם אולי חוץ מברק, אהוד ברק, שזקוק להרבה ניסים ועבודה קשה כדי לזכות שוב בטוקבק באינטרנט שלא כולל קללה. ובאשר לנתניהו, אין מה לקפוץ: הוא היה קצין בסיירת מטכ"ל וגם ראש ממשלה. וללא קשר, ככל שהוא שותק יותר, מצבו בציבור טוב יותר. ונתניהו, יש לומר, שותק. שותק ולא הורס לעצמו את הסיכויים.

 

הבחירות האחרונות אמורות היו לסמן מפנה משמעותי בדרך שבה נתפס השלטון בישראל, ולדרך שבה הוא מנוהל. לרגע, נדמה היה כי חלומם של רבים התגשם, עם בחירתם של כל כך הרבה אזרחים, לתפקידים אותם מילאו במשך שנים רק גנרלים. באותו רגע, נדמה היה כי משהו טוב ייצא מן העובדה שראש הממשלה הוא האזרח אולמרט ושר הביטחון הוא איש הוועדים עמיר פרץ. רבים תלו תקוות מרחיקות לכת בקומבינציה הזאת, ביכולת של שני האישים הללו לראות את הדברים אחרת ולשנות אותם לטובה. לטובת כולנו, האזרחים של המדינה הזאת.

 

אלא שהמלחמה המסובכת והמסתבכת בלבנון מותירה את החלומות מאחור, ומפנה מקום לסיוטים חדשים. לא עוד פנטזיות על שלטון אזרחי טהור, לא עוד
תקוות על מפנה בתקציבים, על רפורמות אזרחיות, על קיצוצים בביטחון ועל השקעה באזרח. פתאום, חודש אחרי שנורה הכדור הראשון, יותר ויותר אנשים מתגעגעים. אין שם אחד לגעגוע, אבל יש לו אופי, יש לו תדמית. חלק מתגעגעים לאריק שרון, אחרים ליצחק רבין. אבל זה לא כל כך חשוב, השם. כי לא זהותו של המי חשובה, לצורך העניין, אלא דמותו. ודמותו היא צבאית. דמותו היא של גנרל, שיוכל להתמודד עם רמטכ"ל שקצת התבלבל בתפקיד שהוא ממלא. ואם לתת כותרת לגעגוע הזה, הרי שאפשר לומר כי חודש אחרי תחילת המלחמה, ישראל סובלת מסינדום גל"ג (געגועים לגנרלים).

 

"מתברר שמדינת ישראל, הניסיון בניהול צבא הוא משהו שהוא מעבר למשהו יפה שיש לך אותו ברזומה", אומר אסטרטג פוליטי בכיר, שעבד בעבר עם אחד מראשי הממשלה. "זה חיוני שיהיה לך מנהיג שנגע באדמה. זה לא מספיק להיות קצין זוטר כדי לקבל הכרעות כשאתה שולח אלפי אנשים לקרב. עכשיו, הישראלים, ששכחו קצת את העניין של הגנרלים, נזכרים למה כל השנים היו לנו גנרלים בראש. הניסיון עושה את ההבדל. שוב מתברר לציבור שישראל לא יכולה להרשות לעצמה שמנהיג יתגלח על הזקן של המדינה, כדי להיות מוכשר לנהל את המדינה. שכחנו שאנחנו חיים על החרב. אחת המסקנות הגדולות שאנשים יסיקו מהמלחמה הזאת, היא שגם אם נחיה בתקופה שקטה, מוטב שהמנהיגות העליונה שלנו תהיה מורכבת מאנשים שהניסיון הצבאי שלהם לא יהיה מוטל בספק. אף אחד כבר לא ישאל האם צריך או לא צריך שגנרלים ינהלו את המדינה. לא יהיה ספק בעניין הזה".

 

במערכת הפוליטית יש המאמינים כי ההתפתחויות של השבועות האחרונים בזירה הצבאית ובזירה המדינית יובילו לשינוי גדול בדעת הקהל. השינוי הזה, מעריכים כמה פוליטיקאים, יחזיר לתמונה את הפוליטיקאים בעלי העבר הצבאי העשיר, שיוכלו לא רק לקרוא את מה שמציג בפניהם את הדרג הצבאי, אלא גם להבין. "עם ישראל רוצה לדעת ולהרגיש שיש לו על מי לסמוך", אמר השבוע מישהו בכנסת. "מתברר שאין מישהו טוב יותר לסמוך עליו מאשר גנרל".

 

לפרסומאי משה גאון, שהיה בעבר יועצו של אהוד ברק, אין היום ספק כי רק נס יציל את אולמרט, את פרץ ואת המנהיגות האזרחית מפני הנהירה של הציבור אל לובשי המדים לשעבר. "אולמרט ופרץ עסוקים היום במידה רבה בלהסביר שהם לא קיבלו את התוכניות של מה צריך לעשות מהצבא", הוא אומר. "הדברים האלה מוכיחים כי הם כבר עסוקים במשפטים של ועדת החקירה שתבוא. מנקודת המבט של דעת הקהל, פרץ ואולמרט תלויים אחד בשני. אם הם לא יעבדו אחד עם השני, הם כולם יהיו תלויים אחד ליד השני. אף אחד לא יוכל לצאת מזה. אולמרט לא יוכל לגלגל את זה למישהו אחר, עמיר לא יוכל לטעון אחרי המלחמה שיש לו יכולת להיות ראש ממשלה, והרמטכ"ל חלוץ, שכולם ראו בו מועמד לראש ממשלה, נפגע הכי הרבה. היום אין אחד ברחוב שחושב שחלוץ יכול להיות ראש ממשלה".

 

בכל זאת סוריה

 

ב- 1998 ראה אור המדריך ליציאה מלבנון של יוסי ביילין. באותם שנים היה הדיון הציבורי סביב הנסיגה מלבנון בשלבים מתקדמים, וביילין החליט לעלות על הכתב את הדרך שלדעתו צריך לצאת מלבנון, ולהבטיח שקט בגיזרה. היום, חודש למלחמה, ושנים אחרי שישראל כבר הספיקה לצאת (וגם לחזור) מלבנון, ביילין חוזר ומבהיר: בלי שלום עם סוריה, לעולם נאכל חרב בלבנון.

 

"מה שאשם במצב הזה, היא העובדה שאין לנו שלום עם השכנים שלנו", אומר יו"ר מרצ בשיחה טלפונית מנהריה המופגזת. "אין לנו שלום לא עם סוריה, לא עם לבנון, ולא עם הפלסטינים, למרות שיכולנו להגיע לשלום. אנשים ראו בנסיגה החד צדדית תחליף לשלום, וזו טעות. אני רוצה הסכם עם סוריה. ממשלת שרון דחתה את היד המושטת של סוריה, וזה היה הדבר הכי חמור. הלקח מזה, זה לעשות את זה מחר. בלי זה, לא ינוטרל הכוח של חיזבאללה. חוץ מזה, סוריה זה גם חמאס וגם הג'יהאד האיסלמי. מהלך של שלום זה הפיתרון לכל הבעיות. הנסיגה עצמה הביאה שקט לצפון שש שנים. אבל לא ניצלנו את השנים האלה".

 

"מה שקורה לנו", ממשיך ביילין, "זה מלחמה. הזרקנו זריקת חיסון שפתחה את כל תיבת הפאנדורה הזאת. ממה חששנו - קיבלנו: חששנו בעבר שיהיו טילים על הצפון, והחיזבאללה יגיע עד לחיפה ואף יותר מזה. ידענו את המחיר הכלכלי,
ואת המחיר של אוכלוסיה במקלטים. מכל זה חששנו. השאלה איך מנטרלים את זה. או שלום, או מלחמת מנע, שמקטינה מאוד את הכוח של הממשלה. שרון לא רצה שלום ולא רצה מלחמה, כי הוא הבין את המחיר. המלחמה היא החיסון שהביא את המחלה. הבאנו על עצמנו את כל מה שחששנו ממנו. זאת הבעיה הגדולה של המלחמה הזאת. נורא שמחנו שהאמריקנים נתנו לנו זמן, ושיחקנו לידי החיזבאללה. כי עכשיו אנחנו על הקרקע, ויש לו שם משמעות. ניצחנו את הזמן, והלכנו להזמנה של החיזבאללה. אנחנו יודעים איזה מחיר אנחנו משלמים. זה מחיר כפול: זה לא רק חיילים שנהרגים, אלא גם אוכלוסיה".

 

ביילין, שעד כה נמנע מלבקר את הפעולות הצבאיות נגד החיזבאללה, אומר כי מהרגע בו התקבלה החלטת הקבינט להרחיב את הלחימה, מרצ הפכה לאופוזיציה לכל דבר. "כשנפתחה מלחמה, מאוד לא מתוכננת, כולנו אמרנו שיש הצדקה. נתנו גיבוי למהלך. לא היינו עד כה נגד המהלכים הצבאיים, בגלל ההצדקה המוסרית. מאתמול, אנחנו רואים את עצמנו אופוזיציה לכל דבר בעניין הזה. פתאום, אנחנו מוצאים את עצמנו שאנחנו רוצים כוח בינלאומי. זה ממש סוריאליסטי. מה פתאום כוח רב לאומי? עד לפני כמה שבועות הממשלה היתה נגד מהלך קרקעי, ועכשיו היא רוצה רב בינלאומי. אני נגד.מה, אנחנו נחכה שאיזה חייל אינדונזי יגיע לכאן כדי שנצא מלבנון? זה הרי לא הגיוני. פתאום צבא לבנון זה לא מפסיק. שלושים שנה אנחנו רוצים את הצבא הלבנוני בדרום, וכשהוא מגיע, אנחנו אומרים שהוא מורכב מהמון פנסיונרים. נו באמת".

 

  תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
בוגי. רוצים גנרל 1
בוגי. רוצים גנרל 1
צילום: צביקה טישלר
עמי. רוצים גנרל 2
עמי. רוצים גנרל 2
צילום: ארז ארליכמן
דיכטר. רוצים גנרל 3
דיכטר. רוצים גנרל 3
צילום: אבי מועלם
ברק. לא בטוח שרוצים
ברק. לא בטוח שרוצים
צילום: גיל יוחנן
ביילין. רק סוריה
ביילין. רק סוריה
צילום: אלי אלגרט
מומלצים